"... און זית, לפי עדותו שלו, חווה לפני שנים אחדות חוויה כבירה בעקבות קריאה בספר שמואל. לא היתה זו חוויה של התגלות דתית, אלא אינטלקטואלית. הוא הגיע למסקנה שעם ישראל היה לפנים עם שונה לחלוטין מהעם המוצג בתנ"ך ושונה עוד יותר מן היהדות שבאה אחריו. הישראלים הקדומים, לדברי זית, היו אומה בעלת כוחות אדירים מאין כמותם תודות לאמונה מיוחדת שפיעמה בהם, אמונה שבמרכזה ניצב דווקא האדם ולא האל.
ניכרת התרגשותו של המחבר בתיאורי האמונה והעם הקדומים העולים משחזורו. הם היו בריאים בגוף וברוח, אמיצי לב, אציליים, מלאי שמחת חיים, ואמונתם באלוהים לא היתה אמונה באל חיצוני המושל בבני האדם אלא אל פנימי, הזהה עם כוח החיים שלהם עצמם. זו היתה מהפכתו של משה, שעיצב עם חדש משבטי העבדים שבמצרים והוציאם משם כדי לעצב בארץ ישראל עם שטרם היה כמותו וגם לא קם כמוהו אחריו.
הפרקים הראשונים של "העם הישראלי" מוקדשים אפוא לפירוש חדשני של התורה שעליהם מתבססת התיאוריה, והם מוליכים את המחבר, הפורש בפנינו את לבטיו, אל רגע האמת: מה אירע, אם כן, לדת טבעית אצילית זו? כיצד התחולל המהפך שהחריב את הדת הקודמת והביא תחתיה את היהדות?
מחבל זדוני וערמומי, מגלה המחבר, הוא שפעל מבפנים והרס את האומה הישראלית. מחבל זה הוא לא אחר מאשר שלמה המלך. שלמה שיכתב מחדש את סיפורי האבות כדי להלביש עליהם מוסריות מזויפת, חיבר ספרים שרוח ייאוש ודיכאון אופפת אותם, והחניק את רוחו החופשית של עם ישראל. היהדות הרבנית שהתפתחה אחרי התנ"ך, יהדות מדחיקה, מסתגרת, נכנעת, היא פריו של השינוי שחולל שלמה בנפש העם הקדום. "לו היה המרעיל נופל בידי באותו רגע", קורא און זית בחמת רוחו (עמוד 283), "הייתי נוקם בו נקמת דורות, נקמת אין ספור בני אנוש שחייהם הורעלו בידי רב-המרעילים הזה".
אין רגע דל בספר המהמם הזה. מהממת שפתו העשירה, שמדרך הטבע היא עברית טהרנית (חוקרים ששם משפחתם לא היה עברי מוזכרים בטקסט בשמם הפרטי בלבד), מהממת עוצמת הרגשות שהוא מבטא, אולם יותר מכל מהמם כוחה האדיר של ה"אידיאה פיקס" שהשתלטה על מחבר צעיר ונועז, והביאה אותו לפרש מחדש את כל התנ"ך..."
(מתוך מאמר ביקורת בעיתון "הארץ", 11 באוקטובר 1992)