ימי העם הישראלי הקדום מתוארים כעידן מונומנטלי וכתקופת התעצמות מתמדת. תחילתה בברית נוודים חלשה שלא יכלה לכבוש את ארץ כנען, אולם לאחר כמאתיים וחמישים שנה היה העם הישראלי למעצמה הגדולה ביותר ברחבי הקשת הפורייה. משה הוא שיצר את ברית השבטים, בנה עם חדש בעל תרבות עצמאית, יצר את השם "ישראל" וחידש את שם אלוהיו - יהוה. בחברה זו נתקיים קשר תמידי ובלתי אמצעי עם אלוהים, שהיה כוח אימננטי השרוי בכל יחיד. החברה העל-מוסרית לא נזקקה לשררה חיצונית, ועצמתה נבעה מהרמוניה אנרכיסטית, מתודעה עצמית ומאתוס הרואי. ומיהו מחריבה של תרבות זו? כסוקרטס, שניטשה ראה בו את מחוללה של המהפכה האינטלקטואלית שמוטטה את התרבות ההומרית ההרואית, זית רואה בשלמה, "החכם מכל אדם", את מהרסה של התרבות העברית הקדומה. מהפכת הנגד היהודית שהוביל שלמה הדפה את פילוסופית החיים האותנטית; סירסה את תפיסת המיזוג עם העמים השכנים; הפרה את האיזון הדיוניסי-אפוליני שהצטיין בו דוד; המירה חברה בריאה והרמונית במערכת חוקים, מנהל ומסים; כוננה את המקדש במקום המשכן, והעלתה כת דתית קטנה של מאמינים כנועים במקום הטיפוס הישראלי הגא, החופשי והספונטני.
[...]
המסורת הישראלית תארה את משה כחניך התרבות המצרית. בהבזק גאוני גילה את המפתח לבנייתה של תרבות חדשה, בריאה, שונה בתכלית מן התרבות המצרית. הוא חשף כוח מהפכני היוצר עם, כוח שיכבוש ארץ גדולה, המורכב מגרעין של ילידי מצרים ממוצא עברי ומצרי, שימיר שבטי עבדים לעם בני אלים ויכונן חברה מופתית שטרם ראה העולם כמותה. הימים היו ימי גסיסת רעמסס השני, והמשועבדים המתינו לשעת כושר, למות פרעה, לפרוק את עולה של מצרים. משה זיהה את חלון ההזדמנויות והציע לשבטי העברים תרבות חדשה שבמרכזה טיפוס אדם חזק, בריא וחופשי, תרבות ללא אלים, ללא מלוכה, ללא מקדשים וללא כהונה. הוא תאר בפני מנהיגי העברים (זקני ישראל) את תרבות יהוה המציעה חרות מרבית לפרטים ולחברה, חרות שערגו אליה העבדים, חרות ללא תקדים בהיסטוריה האנושית. בסיני עשה משה מיוצאי מצרים תלכיד שבטי של משפחות ובתי אב, קרובים, רחוקים וזרים. כך נולד העם הישראלי.
במהפכה התרבותית הישראלית שהתחוללה בסיני חשף משה בפני העברים את אמונת יהוה, ומרגע זה ואילך נוצרה תרבות עקיבה בעלת ערכים, מאפיינים וסדרים אלוהיים מובהקים. זית מתאר אוטופיה דתית נעדרת חוקים ושלטון המציתת רק ליהוה, כוח מיצב ש"לא אִפשר להם לעשוק איש את רעהו, לא להציק, לא לרמות ולא לגרום עוול". בחברה הישראלית החדשה השתמשו לא בחוק ובכפייה אלא ב"ברית", בהסכם ובחוזה. בחברה המשוחררת מאימת הנבואה והפטורה משדים ורוחות, מכשפים ומלאכים, נוצר טיפוס אדם גאה ומשוחרר, אדון הגורל. התרבות הישראלית היתה אפוא מרד בתרבות המצרית שהושתתה על אמונה בחיים שלאחר המות וקידשה חיים טפלים שעיקרם הבטחת החיים הנצחיים. מרד עברי זה נשא אופי של מהפכה עולמית.
מהפכת משה גובשה כתפיסה לאומית, וכמו כל מהפכה תרבותית חייבה הסמלה חדשה. כך היה משכן יהוה לסמל ישראלי מרכזי המגלם בכללו ובפרטיו את מקום שכינת האל הישראלי בגוף האדם; באופן דומה כוננו המנורה, ארון הברית, הכרובים ושאר הכלים והסמלים של התרבות הישראלית; השם "ישראל" נוצר כנראה על ידי משה; הראם היה לסמל העם הישראלי הקדום. שור הבר, בעל החיים הגדול ביותר במרחב כנען, גילם את האומה שלא היה אפשר להטיל עליה מרות חיצונית, שלא סבלה עול שלטון ושלא בויתה ואולפה. בעטיפת הספר העם הישראלי מזדקרת האות אלף מהעברית הקדומה, "קרני ראם" בלשונו של זית, סמלה הזהוב של "הקבוצה הכנענית" הניכר על רקע האדום והכחול, שלושת צבעי התנועה מבית מדרשו של יונתן רטוש. כמו כל מהפכה ראויה, כוננה המהפכה הישראלית לוח שנה משלה, בן שבעה חודשים בלבד.
הפלישה לכנען תוכננה ובוצעה כמשימה לאומית. מצרים ננטשה מפני שלא היתה נוחה להגשמת חזונם של הישראלים. המרחב הכנעני, ובכלל זה בימינו ישראל, סיני, ירדן, סוריה ולבנון, נבחר כ"ארץ הנחשקת". לאחר מאתים וחמישים שנות שלטון מצרי שהלך והתפורר, העריכו הישראלים כי לא יוצב מולם כוח מלוכד וכי יסודות מקומיים יערקו ויצטרפו אליהם. ואכן, קבוצות גדולות, משפחות, ערים ושבטים התמזגו בארגונים השבטיים של הברית הישראלית, שניזונה מתפיסה לאומית חד-משמעית החותרת לשילוב ומיזוג. [...] תפיסת ההטמעה והמיזוג סייעה בידו של זית לגבש את השקפתו הכנענית המבחינה בין הלאום הישראלי לדת היהודית:

אצל "העם היהודי" השיקול הדתי הנו שיקול עליון, כי "העם היהודי" אינו לאום אלא כת דתית-עדתית, המוכנה לאבד את קיומה ובלבד שלא לחרוג ממצוות דתה. אך העם הישראלי לא היה כת דתית אלא לאום; ועבור לאום השיקול הדתי טפל לשיקול המדיני; עבור לאום דת הנה אמצעי ולא מטרה.

הברית הישראלית הקדומה, מסד למעצמה מלוכדת, היא בעיני זית דגם לאומי לימינו אנו, מודל דמוגרפי להרחבת השורות של האומה הישראלית במרחב הכנעני הגדול, שהרי "תרבות המבקשת להבטיח את קיומה אינה יכולה לסמוך על יחידה שבטית סגורה. תרבות חיה תשפר את סיכוייה בתחרות הקיומית הזו על-ידי פתיחת אפשרות בפני גורמים זרים, אף גורמים עוינים לשעבר, להצטרף אליה, להשתתף בבנייתה ולהבנות בה". להבדיל מן העדה היהודית המסוגרת שהלכה והצטמקה, התרבות הישראלית הקדומה הצטיינה בפתיחותה - ממשה, שנשא מדינית לאישה, עד דוד, נינם של [בועז ורות המואבייה].

אתר הבית - Home Page