"אני פותח כאן במסע אל העבר, אל עבר העם הישראלי. כל המבקש להצטרף למסע זה, במנהרת זמן זו שאני פותח, עושה זאת על אחריותו בלבד. אינני אחראי לשלומך, הקורא, או לבריאותך או לחייך בזמן מסע זה או לאחריו… עליך, הנוסע המצטרף, לקחת בחשבון שנישאר שם, אי שם בתקופת המעבר מן האלף השני אל האלף הראשון לפני הספירה הנוכחית, בארץ ישראל של אז, ולא נוכל לחזור הנה עוד. כי הנה המראות שנראה יהיו כה גדולים, כה מפתים, כה איומים, כה מסנוורים, וירדו עלינו בעוצמה כה רבה, עד אשר יכבשונו כליל - והיינו לאנשים אחרים."

כך בחר און זית לפתוח את האודיסיאה שלו "העם הישראלי, התרבות האבודה", וכך בוחרים אנחנו לפתוח את אשנב ההצצה לספרו ולעולמו, בעבורכם. יש ספרים שממש דוחקים עצמם לעברכם, בעזרת משווקים מוכשרים ואנשי יחסי ציבור פעלתנים. לעומתם יש ספרים שעצם החיפוש אחריהם הוא הרפתקה.

ההרפתקה שלנו בעקבות "העם הישראלי" היתה בעצם ההתוודעות לקיום הספר, ההתוודעות לתוכנו המהפכני והחיפוש אחר הכותב העלום.

ראשית התוודענו ללהקת "ישראל", ולשני מקימיה, זמרי מחאה המבקשים להשיב עטרה ליושנה, להיפטר מן היהדות ולשוב אל המקורות הישראליים. אחר כך שמענו שהשניים שאבו רעיונות וקיבלו חיזוק להשקפותיהם ולתחושותיהם מספר שאין להשיגו בשוק, שכותבו מסתתר אחרי שם ספרותי, להשערתם מתוך חשש התנכלות של הממסד היהודי.

כלומר: עוד בטרם קראנו את הספר, כבר נמצאנו בלב לבו של סיפור מתח, שיש בו כל המרכיבים הראויים: תעלומת הכותב שאין יודע עליו דבר, ספר מחתרת שרכש לו חסידים מפה לאוזן ואויב משוער רב עוצמה.

מצאנו עותק אחד בספרייה הלאומית.

"ספר זה פורץ דרך חדשה לפתרון הבעיות הקיומיות של החברה הישראלית," קראנו בהקדמה. "...השקפות עולם, ערכים ואמונות הנם כלים רבי עצמה, אשר באמצעותם אדם וחברה מתמודדים עם סביבתם. כל תורה או אמונה שאנו מחזיקים בה כיום נוצרה באחד הימים על ידי אדם או חברה, בנסותם להתמודד עם בעיותיהם ואתגריהם, הממשיים והדמיוניים.

"אבל אנו - ואבותינו לפנינו - חונכנו מילדותנו לקדש את כל הערכים המקובלים בחברתנו ולדבוק בהם ללא תלות בנסיבות יצירתם, מבלי להתחשב ביעדיהם המקוריים ומבלי לבחון את התועלת או הנזק שגרמו - ואשר עלולים הם להוסיף ולגרום… אני רואה את המטען הרוחני שהביאו אבותינו, אשר היה אמור להנחות ולסלול את הדרך לפנינו. אני רואה אותו נגרר ונסרח בכבדות אחרי הציבור הישראלי הרתום והמרותק אליו - וטרם נמצאו אלה שינתקו את מוסרותיו ויגולו את העול הכבד מעל שכמו.

"בספר זה אני מנתק את הכבלים ופורק את העול - ופותח בבניית מטען רוחני ישראלי, שיהלום את נסיבותינו וישרת את צרכינו ויעדינו."

מי מסוגל לעמוד בפני ניסיון ואתגר כאלה? קראנו את הספר בנשימה עצורה (נרחיב על כך להלן) והחלטנו להצטרף אל חבורת המחפשים אחרי און זית.

מצאנו את מי שהפיץ את הספר לפני כעשור. קיבלנו ממנו מספר טלפון של המחבר ואת שמו האמיתי, וניסינו - לשווא - ליצור אתו קשר. על גב הכריכה מצאנו כתובת תא דואר. השארנו הודעה "און זית, קראנו את ספרך ואנחנו מחפשים אותך", וחיכינו.

חדשים חלפו. תשובה לא הגיעה. בינתיים עסקנו בהשערות לאן נעלם און זית: אולי חזר בתשובה, אולי להפך, הוא בעצם יהודי חרדי שהחליט לצאת מהארון; אולי השתגע או התאבד מכובד המשא.

הצטרפנו גם למפיצים מפה לאוזן את הידיעה על הספר ועל המסר המהפכני שהוא נושא: משה המצרי היה מהפכן. המהפכה שלו לא היתה שיחותיו עם האל והורדת עשרה דיברות מן ההר, גם לא הפצתו של רעיון האל האחד, אלא רעיון עמוק אחר: משה בנה עם עברי. המלה "עברי", מסביר לנו המחבר, דמתה להגדרה העכשווית "עבריין", פורץ גדר. העברים היו שבטים פולשים, נטולי דת וחוק או, בלשון ימינו, נון-קונפורמיסטים, המוכנים לשבור כל מסגרת קיימת. היה זה עם עברי שכל אחד מחבריו נשא בלבו את דבר יהוה, ועל כן ידע מה עליו לעשות, והוא לא נזקק לחוקים ולמצוות, למשפטים ולשופטים ולענישה. "בשפה הישראלית אף נוצקה מטבע לשון מיוחדת, שביטאה קשר אישי זה עם יהוה. על פי רוב לא דיברו הישראלים על 'יהוה' סתם… הם דיברו על 'יהוה אלוהיך', 'יהוה אלוהי',.. וכן הלאה… האמירה החוזרת בספר שופטים - 'בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה', שבמסגרת היהדות מתפרשת על דרך הגנאי, מתארת את המצב האידאלי לפי התפיסה הישראלית."

משה אסף אפוא את כל העברים שהיו מוכנים להצטרף לתפיסת עולם המשאירה להם את הריבונות על חייהם, עניין בלתי נתפס בעולם מלא אלים ואלילים, ויצא איתם למדבר, כדי ליצור את ישראל ולכבוש את ארץ כנען. הכיבוש היה לא רק צבאי, אלא גם תרבותי. תושבי גבעון שכרתו ברית עם יהושע היו רק הראשונים. עם הזמן "נכבשו" עוד ועוד עממים, אשר היו מוכנים לקבל על עצמם את התרבות המותירה בידם שיקולים מוסריים מן המדרגה הראשונה.

אם כן, הרכב השבטים היה בנוי לא על אבות גנטיים, אלא על אבות רעיוניים. המצטרפים לעם הישראלי מצאו עם הזמן את השבט הראוי להם. אלה שטרם מצאו להם שבט, החדשים להצטרף או להיכבש, היו הלוויים, החיים בערים ואין להם נחלת קרקע.

המשכן שבנה משה בעזרת האמן בצלאל לא היה מקדש לאל חיצוני, אלא מבנה המפאר את נזר הבריאה, צלם דמות אדם, זכר ונקבה. כל כלי במשכן היה מקביל לאבר מאברי האדם, והיריעות שכיסו את המבנה מקבילות לשכבות העור השונות, אות וסמל להיות האדם - עם ידע האל בקרבו - לריבון. המחבר מוכיח את התיזה הזאת, המשכָּנית, בעזרת מערכת שרטוטים משכנעת לא פחות מן הטעון המילולי.

כדי לחלוק איתכם את התפעלותנו ממקוריות עבודת המחקר של האיש הצעיר (כך שיערנו מתוך ההתלהבות והחוויה הרגשית העצומה המובעות כחלק בלתי נפרד של הספר), נתעכב על פרק אחד, העוסק בשנה העברית:

און זית, כרבים לפניו, נבוך מן החיים הארוכים שיוחסו לגיבורי המקרא (שהבולט בהם הוא כמובן מתושלח בן הכמעט אלף שנים, אבל גם אברהם שחי 175 שנה, שרה שילדה בגיל תשעים, ואפילו משה, שהחל להנהיג את העם והוא בן שמונים שנה). עוד מבוכה נגרמה לו בשל הפערים בין הממצאים הארכיאולוגיים (עתיקונאים, בלשונו העברית הצחה של המחבר) לבין סדר הזמנים במקרא: על פי המקרא (בניית המקדש בשנה ה–480 לצאת ישראל ממצרים) חלה יציאת מצרים בשנת 1445 לפנה"ס בקירוב, כלומר במחצית המאה החמש–עשרה לפנה"ס, וההתנחלות - בשלהי אותה מאה. על פי התפיסה ההיסטורית לא יכלו ישראל לצאת ממצרים, אלא לאחר מותו של רעמסס השני, הפרעה התקיף אשר שלט גם בארץ כנען. מותו, ב–1237 לפנה"ס, העלה לשלטון את מרנפתח החלש, שבמצבה שהעמיד נזכר גם שבט ישראל. כלומר: יציאת מצרים יכלה להתרחש רק במחצית השנייה של המאה השלוש–עשרה לפנה"ס, מאתיים שנה אחרי הזמן הנקוב במקרא. גם על פי ממצאי הארכיאולוגים החלה ההתנחלות רק בתום המאה השלוש–עשרה לפנה"ס. מה גרם לפערים האלה אם כן?

את התשובה לכך מוצא זית לאחר היפרדות ממלכת ישראל מעל ממלכת יהודה, בחג שקיים המלך הישראלי ירבעם "… בחודש השמיני, בחודש אשר בדא מלבו…" (מלכים א', י"ב, ל"ג). אם את החודש השמיני בדה ירבעם מלבו, הסיק המחבר, משמע שהלוח העברי מנה שבעה חודשים בלבד!

כדי לאשש מסקנה מרחיקת לכת זו, הלך זית לעוד ממצא "עתיקוני", למצבת מישע מלך מואב, אשר נכתבה זמן מה לאחר מות המלך אחאב בן עמרי. וכך כותב מישע בין השאר: "ויירש עמרי את ארץ מהדבא וישב בה, ימיו וחצי ימי בנו, ארבעים שנה." על פי ספר מלכים מלך עמרי שתים–עשרה שנה ואחאב עשרים. מניין אפוא הפער?

בהנחה שמישע השתמש בלוח העברי (משום שהמואבים גם הם עם עברי), ארבעים שנה על פי ספירתו (כזכור, שבעה חדשים בכל אחת מהן) מקבילות ל22.64- שנות שמש, שהן ימי מלכות עמרי ומחצית מלכות בנו!

כך אנו מגלים כי שני חיי אברהם היו 99, גיל מופלג לכל הדעות, אבל סביר. שרה ילדה את בכורה כשהיתה בת חמישים ואחת, ומשה הוציא את ישראל ממצרים בן 45, צעיר מכל ראש ממשלה שנבחר עד היום בישראל (למבקשים לחשב בעצמם: יש לזכור שהחודש הירחי קצר מחודש החמה ביום בממוצע).

העם הישראלי הגאה, הבטוח בעצמו, המלא יצירה, שיש אלוהים בקרבו, העם הישראלי שהוציא מתוכו דמויות מופת כמו דוד, נרמס כמה מאות שנים אחרי שנוצר, בידי מהפכן אחר, אשר קם על תורת משה: המלך שלמה. שלמה, בן לאם יבוסית, זר לתפיסה הישראלית, ראה ביהוה אל חיצוני, שהעובדים לו הם חוטאים ועבדים בפוטנציה, ובנה לו מקדש שהוא אנטיתזה למשכן, שהיה כזכור דמוי אדם ונועד לפאר את האדם. בצד המקדש בנה שלמה במות לאלוהי העממים האחרים. שלמה הוא ממציא העם היהודי, שתורתו וחייו מבוססים על אינספור חוקים, מצוות ומגבלות.

העורך המקראי, יהודי בתפיסתו, עשה מאמץ למחוק כל זכר לישראליות, למען היהדות, אבל פה ושם "התפספס" לו, והמחבר אסף אחד לאחד את הפספוסים הללו ויצר מהם חיבור ארוג למהדרין, כל חוט במקומו (כך, למשל, מנתח זית את שיר השירים כשירת מחאה ישראלית נגד פאר חצרו של שלמה, ואוסף נשיו הנכריות).

אבל מרתקת לא פחות מן התזה עצמה היא דמות המחבר העולה ממנה: דמות איש צעיר, שזנח את לימודיו האקדמיים ואת עיסוקיו האחרים, וייחד שבע שנים תמימות לשחזר את הישראלי בכוח - משוחרר מן המסורת היהודית המעיקה.

מה שנבנה מתוך הספר תואם תפיסת חיים שלמה, הנובעת ממה שהמחבר מכנה "העלמוסריות הישראלית": "לא ייתכנו כללי מוסר חברתי מחייבים בחברה כזו," גורס און זית. "בחברה כזו לא ניתן יהיה להטיף מוסר (או בלשוננו כיום: 'לחנך'. בספר זה אבדיל בין חינוך לבין השכלה. חינוך יהיה המונח להעברת ערכים ומוסר בכפייה, ואילו השכלה תהיה המונח לידע ולהנחלת ידע חופשית), לא לשפוט ולא להעניש על עבירה על 'כללי מוסר', משום שכללים אלה אינם קיימים!

"בחברה כזו יהיה מקום, אולי, רק לכלל מוסרי אחד - שמיעה מוחלטת ליהוה. אבל כלל מוסרי זה כשלעצמו אינו מחייב שום פעילות מוגדרת–חיצונית ואינו אוסר שום מעשה כשלעצמו! לפיכך אין בכלל מוסרי זה דבר ממהות הכללים המוסריים או החוקיים, כפי שהם מוכרים בעולם.

"בחברה כזו יכול אדם לפעול על פי יהוה אלוהיו, נגד אדם אחר, גם אם אותו אדם פועל אף הוא על פי יהוה אלהיו. אך בניגוד לתרבותנו, אין יכול צד כלשהו במאבק לטעון לעליונות מוסרית! הצד השני נחות מוסרית רק כאשר מוכח, כי לא פעל על פי יהוה אלוהיו, וזאת יודעים בוודאות רק אם הודה בכך בעצמו!"

און זית, אגב, איננו הראשון המנסה להתנתק ממוסרות היהדות ולשוב למקורות עתיקים יותר. קדמו לו, במחצית הראשונה של המאה הקודמת, "העברים הצעירים", אלה שנודעו בכינוי "הכנענים". הם אינם שותפים אמנם לתפיסתו ההיסטורית, אלא רואים בכל העממים אשר ישבו מן הנהר הגדול, נהר פרת, ועד היאור, נהר מצרים, עם עברי אחד, ואת היהדות הם רואים כיצירה של הגלות. אבל המסקנות לדורנו דומות הן. הנה כך מסוכמת המהפכה בספרו של הוגה "העברים הצעירים", ע"ג חורון, "קדם וערב", שיצא לאחרונה בהוצאת "דביר": "אין להצניע מאחרי צעיף יהודי את מעשה הולדתה של אומה חדשה, מתוך ניסיון לשכנע עולם ומלואו כי סוף סוף קורה דבר–מה יהודי בפלשתינה, שעה שקורה - סוף סוף - דבר–מה עברי בכנען." זית לא היה בלתי מודע לקשר; להפך: על כריכת ספרו מתנוסס סמל התנועה הוותיקה ההיא.

בחברה הישראלית היום, מנתח און זית, כבר לא בספרו, אלא בשיחה פרטית (אופס! הסגרנו שאיתרנו אותו), יש מתח בין יהדות לישראליות. אבל לא תמיד אלה הרואים עצמם כישראלים נוהגים כישראלים. דווקא השמאל החילוני הצמיח יהודים אדוקים, שבמקום אלוהים דבקו במה שמכונה "מוסר יהודי", ואילו בין היהודים בהגדרה יש גם המשוחררים מן התלות ושואפים לערכים של חופש. כך או כך, מסכם המחבר את המצב בישראל של שנות האלפיים, הצד היהודי מנצח.

יכולנו להטות את הכף לצד השני, סובר זית, אילו השכלנו להפוך לאומה ישראלית באמת. משמעו של דבר, לתת לכל הבוחרים להצטרף לאומה כזאת אזרחות, בלי קשר להשתייכותם הדתית. בשנים האחרונות הצטרפו לישראל עשרות, אולי מאות, אלפי אנשים שדתם אינה יהודית, הן מחבר העמים והן מאתיופיה, ופתרון כזה יפתח לפניהם אפשרות להשתלב בארץ ולא להפוך למיעוט ממורמר. אבל לא פחות מהם מצפים לפתרון "בני המיעוטים", שאין כל סיבה שייחשבו כאלה. לא רק את הבעיות החברתיות מקווה המחבר לפתור בעזרת הלאום הישראלי, אלא גם את הפוליטיות: הלוא הפלשתינים היו שייכים ממילא לאומה הישראלית של הבית השני, ומדוע לא להשיב אותם אליה? הלוא כך ניתן יהיה לפתור את שאלת הכיבוש המעיק לא בדרך יונית ולא בדרך נצית, אלא בדרך ישראלית: כל יחיד פלשתינאי המזדהה עם הלאום הישראלי יוכל להשתלב בכל יישוב ישראלי שהוא, אפילו - ואולי דווקא - בהתנחלויות. כל כפר המזדהה עם האומה הישראלית יוכל לזהות את עצמו ככזה, ולהיות חלק בלתי נפרד מן הישות החדשה. "כך תיפתר בעיית השטחים," מאמין זית, "אבל גם בעייתם של יהודים מחוסרי כל זיקה לדת, המסורים לעם ישראל בכל לבם. אפילו יהודים דתיים אינם חייבים להתנגד להקמת האומה הישראלית, היות שהיא יכולה להיות, מבחינתם, פתח להגשמת חזון הנביאים על קיבוץ נידחי ישראל."

און זית (אנו מעדיפים להמשיך לקרוא לו בשמו הספרותי) הוא מספר מחונן. הוא מוביל את הקורא, חסר נשימה ומתפעל, על פני שלבי ההתגלות שהוא עצמו עבר, מרגע שהתיישב לכתוב חיבור קצר, השוואה בין התרבות העכשווית לקדומה, בחופשת הפסח בשנה השנייה ללימודיו באוניברסיטה, דרך היסחפותו אחרי ספרי שופטים ושמואל, שהיו בעבר מוכרים לו דרך המסננת של מערכת החינוך, ועד לרעידת האדמה שחווה, ושממנה הוא מזהיר את המצטרף אליו למסע.

אתם חווים בוודאי איתנו, עד כמה השפה שבפיו מפתיעה: מתוך התנגדות לשפת לועז הוא בורא מלים עבריות חדשות: ארכיאולוגיה, כבר אמרנו, היא עתיקנות, ארגון מחדש הוא שרגון, וקילומטר הוא אלפמטר.

שתי בעיות עיקריות זיהינו בספר: אחת היא טכנית בעיקרה; זית מסתמך על רשימה ארוכה של מקורות, ללא הבחנה בין חיבורים בעלי חשיבות מחקרית גדולה לבין חומרים זניחים לחלוטין. ביושרה רבה הוא מביא את המקורות שקרא בעצמו, אפילו אם הם שניים או שלישיים (ברצותו להדגים חוק חורי עתיק, למשל, הוא מצטט את ספרו של בנימין מזר, אבל לא את המקור שממנו שאב מזר). גם ההפניה למקורות היא מסורבלת מאוד ומקשה על הקורא (שתי רשימות נפרדות, אחת הערות על מקורות, לפי סדר הופעתם בטקסט, ואחת רשימה אלפא-ביתית של שמות המקורות).

הבעיה האחרת היא תוכנית: מרגע שנולדה התיזה, ברר זית מתוך הטקסט המקראי את התואם; את הסותר שייך לגרסה המתחרה. שנאתו הניכרת ליהדות גם היא מקלקלת את השורה: מונחים כמבוזה, נתעב, עלוב, גורמים לקורא, בעיקר לקורא שגדל על תרבות יהודית, להרגיש מאוים, להסתייג.

"העם הישראלי" הוא ספר חשוב. הקורא עומד נדהם מול חלק מן התובנות שהמחבר הגיע אליהן. אין בהן גם אחת שהמחבר איננו מתמודד איתה בכבוד ובכלים מקובלים. האם הצליח און זית לערער על הלגיטימיות של היהדות? האם תפרוץ המהפכה הישראלית? על זה יצטרך להחליט כל קורא.

אשר לאיש מאחורי הספר ולחבורת "סוד מוחלט בהחלט" שהקמנו כדי לחשוף אותו: אחרי חודשים אחדים קיבלנו מכתב תשובה מאון זית. הוא עבר לעיר אחרת, ובודק את הדואר רק לעתים רחוקות. לסקרנים כמונו: און הוא מתכנת מחשבים במקצועו. ללימודיו, שאותם קטע בשל האודיסיאה בת שבע השנים, שב בשנה השלישית לאחר פרסום הספר וסיימם בהצטיינות. באחת מן ההשערות הפרועות שלנו בכל זאת צדקנו: הוא אכן בא מן העולם הדתי, שם התחנך בשמונה–עשרה שנותיו הראשונות.

אז ניפצנו את אגדת און זית, אבל פתחנו פתח לאיש האמיתי, שיש יהוה בלבו. •

כתובתו באינטרנט למעוניינים לשמוע עוד, לקרוא או לרכוש את הספר: http://vbook.dyndns.info/amy