קטעים מתוך יומן הרשת של "צַתְרָה ורודה"
נפתח באפריל 2008

בבלוג זה אתאר את התהליך שעבר עליי מהילדות בשכונה חרדית ועד לחיים כחילונית גמורה. שמות, מקומות ופרצופים ישובשו כדי לא לפגוע באחיי ואחיותיי שנשארו מאחור.


ההתחלה
מאז שאני זוכרת את עצמי אהבתי לקרוא. כל רגע פנוי, שבו לא הייתי באולפנה או טיפלתי באחיי הקטנים או עזרתי לאמי בעבודות הבית כמו כל ילדה חרדית טובה, העברתי מול מילים כתובות. יכול להיות כי יובן שקראתי המון, כלל וכלל לא. לילדה חרדית ובעיקר אם היא הבת הגדולה בבית יש אינספור חובות ובמובן זה הייתי ילדה למופת. צריך להחליף חיתולים לתאומים הקטנים? מיד קמה ומחליפה. נגמר הלחם? רצה מיד למכולת. בישול, גיהוץ, תפירה ונקיון היו דברים שעשיתי מגיל צעיר ביותר. אבל בכל זאת היו רגעים של שקט בהם יכולתי לשקוע בעולמות אחרים. לא היו אלה העולמות הקסומים של הארי פוטר אלא עולמם של הרבנים והניסים שהתרחשו עבורם. אבל מכיון שסיפוריהם של הרבנים כתובים בלשון יבשה וקשה, מצאתי את עצמי מהר מאוד קוראת בתנ"ך. לחילוני המצוי יראה טבעי שילדה חרדית קוראת בתנ"ך, אך אין זה כך כלל וכלל. אמנם אין איסור לקריאה בתנ"ך שהרי זהו הספר הקדוש ביותר, אך אפילו הגברים לא יקראו בתנ"ך מחוץ לבית הכנסת מלבד תהילים או מקסימום משלי או קוהלת. אני, שאהבתי סיפורים, קראתי את ספרי התולדות. כשהוריי גילו זאת, לא ידעו כיצד לנהוג, מכיון שמצד אחד אין זה חטא, אך מצד שני זה מאוד לא מקובל, במיוחד לילדה בת 10. עד היום איני יודעת מדוע אמר להם הרבי שיש לאסור עליי להמשיך ולקרוא בתנ"ך, אבל ספר התנ"ך שלי נלקח אחר כבוד ובמקומו קיבלתי ספר תהילים. שוב ספר ללא סיפורים. במשך כחודשיים לא קראתי דבר. מזמורי תהילים שעממו אותי, עד שיום אחד בדרך מקרה עברתי ליד הספריה העירונית. הייתי בחברתן של שלוש מחברותיי לאולפנה ולכן לא יכולתי להכנס, אך על פי הספרים שקראתי יותר מאוחר ניתן לתאר את תחושותיי רק כ"אהבה ממבט ראשון". לבי החסיר פעימה והרגשתי את פניי מאדימים. חברותיי, שהרגישו שמשהו לא בסדר, שאלו אותי אם אני לא מרגישה טוב. למזלי התעשתתי מהר ועניתי להם שיש לי סחרחורת, כך שאף אחת לא חשדה בכלום. למחרת נשארתי בבית (חולה), אבל בהמשך השבוע מצאתי לי שעה שבה הצלחתי להתגנב לספריה. באותו יום לא הבנתי זאת, אבל מבטה של הספרנית כאשר ביקשתי ממנה ספר תנ"ך היה של הלם מוחלט. היום אני צוחקת על כך, אבל כמו שאמרתי, אז לא ידעתי זאת. הספרנית נעלמה לכמה דקות, בינתיים הסתכלתי בספרים שהיו על שולחנה; אני זוכרת כי הספר העליון היה קופיקו בקיבוץ. על הכריכה היתה תמונה של קוף מחייך בתוך כד חלב הנמצא על משאית. מאוד סקרן אותי לדעת כיצד הגיע הקוף אל כד החלב. כשכבר שלחתי ידי אל הספר הגיעה הספרנית עם ספר תורה עם פירוש קאסוטו ואני לקחתי מידיה את הספר והתיישבתי מכווצת באחד השולחנות, כשליבי דופק בפראות ובכל כמה דקות אני מסתכלת בשעון כדי לוודא שאיני מאחרת. רק אחרי שהתיישבתי הבחנתי כי זה ספר תורה. סיפורי התורה נלמדים באולפנה ואני רציתי להמשיך לקרוא את עלילותיהם של שמואל ושאול בספר שמואל א (נמצא בנביאים ראשונים) אך לא העזתי לקום ולבקש מהספרנית את הכרך של נביאים ראשונים. 'לא נורא' חשבתי לעצמי, סיפור מוכר עדיף על כלום. פתחתי את הספר בצורה אקראית והתחלתי לקרוא, אך לא יכולתי להתרכז בעלילותיו של יעקב באותו יום: הקוף בכד החלב לא יצא לי מהראש ובקושי הצלחתי לסיים פרק אחד. כמה סמלי שהיה זה דוקא פרק לב', בו נאבק יעקב עם מלאך האלוהים; אבל כמובן שגם את הסמליות, כמו את מבטה של הספרנית, לא הבנתי באותה עת.

ספריית הילדים
ביום שלמחרת הרגשתי שחטאתי חטא נורא, עברתי על איסורים חמורים שהקשה שבהם הוא 'כבד את אביך ואת אימך'; ציווי המופיע בעשרת הדברות!!! הייתי חייבת לכפר על כך ולכן הפסקתי לאכול. כנראה שהחשש גרם לי גם לחום כי כשאימי, שהעובדה שלא אכלתי הדאיגה אותה, הכניסה מדחום לפי, הופתעתי לגלות כי הוא מראה על 38.6. וכך שוב נשארתי כמה ימים בבית, כשאני מנצלת את הזמן כדי לקרוא בתהילים למרות השעמום. מיותר לציין כי הוריי היו מאוד מרוצים מהתקף האדיקות שפקד אותי, אך כל אותו הזמן הקוף בכד החלב לא יצא לי מהראש. גם כשכבר הבראתי, כל הזמן חשבתי עליו, עד שהחלטתי כי הדרך היחידה לסיים את הסיוט הזה היא להתגנב שוב לספרייה ולקרוא את הספר. למחרת שוב התגנבתי לספריה, אך כמובן שעל שולחנה של הספרנית היו כבר ספרים אחרים. כמעט שכבר ויתרתי על הרעיון, אך הספרנית שראתה כנראה שאני אובדת עצות, שאלה אותי במה היא תוכל לעזור לי. הרגשתי שאני מאדימה והלב שלי דפק בעוצמה שקשה להסביר, אבל איך שהוא הצלחתי לאמר לה שאני מחפשת את 'קופיקו בקיבוץ'. הספרנית לקחה אותי למדף עליו היתה רשומה האות ל' ואמרה לי שהספרים מסודרים לפי סדר האלף-בית של שמות המשפחה של הסופרים. את קופיקו כתבה תמר בורנשטיין-לזר ולכן הוא נמצא באות ל'. המדף היה מלא בספרים ומהר מאוד הבנתי כי הקוף היה מאוד פעלתן: קופיקו הצלם, קופיקו הצייר, קופיקו החייל, קופיקו..... קופיקו..... ולידו קוף דומה לו להפליא בשם צ'יפופו, אלא שזה טייל בעולם: צ'יפופו במצרים, צ'יפופו באנגליה, צ'יפופו באוסטרליה..... מצאתי את קופיקו בקיבוץ והתיישבתי על אותו כיסא, שישבתי בפעם הקודמת. מהר מאוד נסחפתי לתוך הספר, אך למרות שהוא שעשע אותי מאוד, לא העזתי לצחוק בקול, מקסימום חייכתי לעצמי. כאשר סיימתי את הספר יצאתי מהספריה בריצה כמו גנב הבורח ממקום הפשע ואכן מבחינתי היה זה פשע. למזלי הבנתי שאני לא יכולה לנסות לצום גם הפעם כדי להעניש את עצמי. לכן הסתפקתי בקריאת תהילים והבטחתי לעצמי שיותר לא אלך לספריה; הבטחה שכמובן לא עמדתי בה. הייתי חייבת לקרוא את שאר עלילותיו של הקוף כך שכמה שבועות מאוחר יותר שוב מצאתי את עצמי על אותו הכיסא, קוראת ספר נוסף.

אל עצמי
כחלק מנסיונותיי לכפר על חטאיי הנוראים הצטרפתי לדודתי שהלכה להשתטח על קברי צדיקים בגליל. היתה זו הפעם הראשונה בה יצאתי מעיר מגוריי. אני זוכרת שהתעוררתי ממש מוקדם, בחוץ עוד שרר חושך ולרגע חשבתי לוותר ולהשאר בתוך הפוך, אבל בסופו של דבר התגלגלתי אל מחוץ למיטה וכעבור שעה קלה עליתי יחד עם דודתי על האוטובוס. ביקשתי ממנה את המושב שליד החלון והיא לא התנגדה. האוטובוס החל לנסוע, וכמעט מיד לאחר מכן יצאה לה שמש חורפית חמימה אשר האירה את העולם, ואיזה עולם זה היה!!! במקום הנוף העירוני שהורגלתי בו היה העולם צבוע בשלל צבעים: אדום, כחול, צהוב ובעיקר ירוק המון ירוק. הבטתי דרך החלון כמהופנטת, לא ידעתי שיש עולם כזה בחוץ. כמעט שהצטערתי כשהגענו לקברו של יונתן בן עוזיאל אך כשירדתי מהאוטובוס ולקחתי נשימה ראשונה, לא רציתי לחזור אליו שוב. אויר כל כך נקי, כל כך צח. אויר שאפשר לטעום אותו, כמעט חושני (אם כי אז עדיין לא הכרתי את המילה הזו) נכנס בפעם הראשונה לריאותיי. כמעט ששכחתי לשם מה הצטרפתי לנסיעה אבל דודתי לא התכוונה לתת לי לשכוח. אם הצטרפתי לנסיעה, עליי להשתטח על קבר הצדיק, להדליק לו נר ולבקש בקשות למען המשפחה. משם נסענו לעוד כמה קברי צדיקים, כשהריטואל חוזר על עצמו, ואני לא הבנתי כיצד אף אחת מהנשים באוטובוס לא חשה את מה שאני חשה. ואולי גם הן חשות כמוני אלא שהן שולטות טוב ממני בייצרן? לא יכולתי לענות על כך ולשאול לא העזתי. כמו כל דבר טוב, גם הטיול הסתיים. בחלקה הראשון של הנסיעה חזרה היתה שקיעה מרהיבה שצבעה את השמיים באדום, אבל מהר מאוד נפלה החשיכה ואני נרדמתי לי במושב. כאשר הגענו חזרה, דודתי העירה אותי ואני כמעט בכיתי כשראיתי שאני שוב בתוך העיר האפורה. הטיול היה חלום כה מתוק, שהיה זה פשע להתעורר ממנו. אבל בימים הבאים דודתי התגאתה בי בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע: איך הדלקתי נרות לצדיקים ואיך קראתי פרקי תהילים ואיך... ואיך.... דבר שכמובן היה טוב, מכיון שהוא אפשר לי לחמוק לספריה ולברוח אל העולמות של קופיקו וצ'יפופו. הטיול הכניס לי לראש את הרעיון, שאם איני יכולה לצאת מהעיר בכל יום כדי לראות את הירוק, אביא את הירוק אליי. שאלתי את אבי אם אוכל לגדל עגבניות בעציץ שאשים במרפסת. היום, כשיש לי גינה לתפארת, אני יודעת שלא הייתי מצליחה אפילו להנביט עגבניה (אפילו לא ידעתי כי עגבניה זה צמח של קיץ הגדל בחורף רק בחממה); אך שוב נאסר עליי לעשות דבר שאני אוהבת, מה שהגדיל את המשיכה שלי לספריה. כמה שבועות לאחר מכן, בעודי יושבת בספריה, ניגשה אליי הספרנית ונתנה לי ספר: "אני חושבת שתאהבי אותו". לקחתי מידה את הספר 'אל עצמי' מאת גלילה רון-פדר. הכריכה היתה לבנה ועליה ציור של ילד שחור שיער ואני זוכרת ששאלתי את עצמי האם לכל החילוניות יש שני שמות משפחה? המחשבה שעשעה אותי אבל בכל זאת התחלתי לקרוא את עלילותיו של ציון כהן. לא אלאה אתכם בעלילת הספר, כולכם ודאי קראתם אותו; אבל מבחינתי היה הבדל אחד משמעותי בינו לבין קופיקו: ציון כהן היה אמיתי!!! זו לא היתה אגדה על קוף מדבר, אלא סיפור על ילד אמיתי ואני הופתעתי לגלות עולם חילוני מלא ועשיר. משחקים בחצר, טלביזיה, חברים, עולם של ילדים בגילי, שגם להם יש רצונות, קשיים והצלחות, אבל הם שונים משלי. אבל ציון כהן לא נותר ילד בן 10. עם התקדמותי בספרים גדל הילד והפך לנער, ואם את אהבתו לבתיה ניתן היה להסביר כזיווג שניתן לו משמים בדרך עקלקלה, הרי שכשבגר והחל לצאת עם בנות ההלם שלי היה מוחלט. כאשר קיים יחסי מין לראשונה פשוט לא האמנתי: כך, ללא חופה וקידושין? ללא מקוה? עזבתי את הספר על השולחן וברחתי מהספריה, נשבעת שוב שלא אחזור. שבועה שגם הפעם לא עמדתי בה.

גילוי מיני
בגיל 12 החלטתי, שמכיון שאני כבר בוגרת, עליי לעבור לספריית המבוגרים. נכנסתי לאולם הספריה ושוטטתי לי בין הספרים, לא ממש יודעת מה אני מחפשת. למזלי ניגשה אליי הספרנית. אמנם זו לא היתה אותה הספרנית של ספריית הילדים שהכרתי כה טוב, אבל ילדה חרדית בספריה מהווה אטרקציה, ואני בטוחה שהספרנית בספריית הילדים דיברה איתה עליי. היה בידה ספר בעל כריכה שחורה, "תתחילי בזה, זה ספר מקסים". לקחתי מידה את הספר וראיתי שעל כריכתו יש ציור לא ברור (שמאוחר יותר התברר לי כדרקון ישן). שם הספר היה הוביט מאת ג'.ר.ר טולקין. וכך במשך למעלה משנה התגנבתי בכל כמה ימים לספריה כדי לקרוא את עלילותיהם של בילבו באגינס, גנדאלף הקוסם והגמדים; ולאחר מכן את עלילותיהם של פרודו, סאם, מרי, פיפין, לגולאס, גימלי והצעדן. אחרי שר הטבעות קראתי עוד כמה ספרי פנטזיה ואז החלטתי שברצוני לקרוא "סיפורים אמיתיים"; בדיוק כמו שעברתי מקופיקו ל'אל עצמי'. שוב מצאתי את עצמי משוטטת בספריה כשלפתע קרץ לי ספר שהיה מונח על אחד משולחנות הקריאה. כריכתו היתה שחורה ועליה צויר ראש של נערה מאופרת שהיום אני יודעת כי היה בסגנון שנות העשרים של המאה הקודמת לספר קראו 'בטסי' מאת הרולד רובינס. לאלה מכם שאינם מכירים את רובינס, אספר כי זהו סופר שכתב מספר בלתי נגמר של זבלונים בעלי קוי עלילה זהים. בכולם היה אב משפחה בריון ומסוקס, בעל איבר מין ענקי ותיאבון מיני בלתי מוגבל אשר התברך בבן רופס ולא יוצלח [קטע מושמט] אחרי 'בטסי' קראתי עוד ספר של הרולד רובינס ובתחילת השלישי הבנתי את הרעיון ונטשתי את הספר באמצע. [קטע מושמט] באותה תקופה שגיליתי את רובינס סודר לי גם שידוך. אמנם הייתי 'רק' בת 14 והנישואין עצמם היו אמורים להתרחש רק שלוש שנים מאוחר יותר, אך בחברה החרדית זה לעולם לא מוקדם מדיי. הבחור היה מבוגר ממני בשלוש שנים, נראה לא רע וממשפחה טובה. למעשה הוא היה שידוך ממש טוב במונחים של העולם החרדי. הוא הגיע אלינו הביתה, דיבר קצת עם אבי ולאחר מכן הושארנו יחד לבד בסלון על מנת שנפתח שיחה. הוא היה מאוד נחמד, איש שיחה לא רע בכלל, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היתה השאלה 'האם יש לו גדול או קטן?', בספריו של רובינס הנשים של הגברים בעלי האיבר הקטן תמיד בגדו בהם ואני לא רציתי לנאוף, זה חטא בל יכופר שדינו סקילה!!!! אבל ידעתי שלא תהיה לי ברירה אלא לחכות לחתונה כדי לדעת. למחרת החלטתי שעליי לברר קצת על הבחור. אמנם ידעתי שאבי לא יבחר עבורי בעל לא ראוי, אך יש דברים שהוא אינו יכול לדעת. בעיקר רציתי לדעת אם יש לו נטיה לאלימות. אבי אמנם מעולם לא הרים עליי יד, אך לא פעם ולא פעמיים שמעתי זעקות מדירת השכנים שלנו, כאשר אבי המשפחה היה מכה את אישתו וילדיו. ידעתי כי בן דודתי למד איתו ולכן הלכתי אליו כדי לשאול קצת על הבחור. התברר לי שהוא מעולם לא פגע בזבוב; נרגעתי.

התגלות
בשלוש השנים הבאות לא קרה דבר הראוי לציון. המשכתי לחיות את חיי בשני מסלולים מקבילים. זה של הנערה החרדית האדוקה והמסלול הסודי של הספריה. כשהגעתי לגיל 17 התקרבה החתונה בצעדי ענק ואני התרגשתי מאוד לקראת יחסי המין שציפו לי (סוף סוף). אבל חודשיים לפני החתונה התרחש דבר ששינה לי את כל התוכניות. שוב שוטטתי לי כהרגלי בספריה, מבלי לחפש ספר ספציפי, כשנתקלתי בספר שנקרא 'העם הישראלי - התרבות האבודה' של און זית. הספר עמד על המדף בין ספרים נוספים, כך שראיתי רק את כריכת הצד שלו: השליש התחתון שלה היה צבוע בתכלת ואילו שני השלישים העליונים היו צבועים באדום. ואני זוכרת שחשבתי לעצמי: "על מה הוא מקשקש? העם היהודי קיים כבר אלפי שנים. מה אבוד בו?" אבל אז עלתה מחשבה נוספת: "הוא לא השתמש במילים 'העם היהודי' אלא ב'עם הישראלי'; יכול להיות שהוא מדבר על החילונים? או אולי על הממלכה הצפונית הרשעה שהתפלגה מיהודה?" הוצאתי את הספר מהמדף וראיתי סמל מוזר על כריכתו הקדמית וסמל עוד יותר מוזר על כריכתו האחורית, שניהם צבועים בזהב. פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא בעודי עומדת ליד המדף. הספר התחיל ב'פתח דבר', שבאותה תקופה לא ממש דיבר אליי, וכבר עמדתי לעזוב את הספר ולעבור לספר אחר, כשראיתי שהחלק הבא בספר נקרא "הזמנה למסע"; החלטתי לקרוא אותו, החלטה שהתבררה כגורלית. היום, כשיש ברשותי עותק מן הספר (הקצת נדיר), אני יכולה לצטט את המילים ששינו את חיי. מטעמי מקום וזכויות יוצרים לא אעתיק את הכל, אלא רק כמה שורות נבחרות: "אני פותח כאן במסע אל העבר, אל עבר העם הישראלי. כל המבקש להצטרף למסע זה, במנהרת זמן זו שאני פותח, עושה זאת על אחריותו בלבד. אינני אחראי לשלומך הקורא או לבריאותך או לחייך בזמן מסע זה או לאחריו ...... אני עומד לחשוף עתה את הדבר, או את קצה הדבר, שבמשך אלפי השנים האחרונות נחבא במקרא .... ראה, אנו נכנסים אל יבשת קדומים אשר שולטים בה חוקים שונים כליל מכל אשר דמינה רוח האדם כי אפשר. ראה, אנו נכנסים אל מקום שבו אין חוקים כלל [כאן הרגשתי שכל האויר יוצא מריאותיי] ...... הדמיינת לעצמך פעם מה יקרה אם באחד הימים יחליטו בני אדם: "היה נהיה לבני אלים!" ......" בהמשך הספר מראה המחבר כי המקרא נכתב בתקופות שונות ולעיתים אפילו באותו הספר יש שלוש שכבות מתקופות שונות. היה זה הלם עבורי, שגדלתי על כך שהתורה ניתנה למשה בסיני. אך רק בפרק שלאחריו הוא מטיל את ה'פצצה' האמיתית: משה לא הביא לשבטים הישראלים את אמונת הייחוד אלא אמונה אחרת לחלוטין. משה הביא להם את האמונה בעצמם!! יַהֲוָה אינו אל הנמצא בשמים, יַהֲוָה [שוכן ב]אדם עצמו. [...] הגילוי סחרר אותי. אם מה שכתב און זית נכון (ואני הכרתי מספיק טוב את המקרא כדי לדעת שטענותיו מוצקות), הרי כל חיי הם שקר!! אך עדיין פקפקתי, שהרי אם טענותיו נכונות מדוע היום כולם מתייחסים אל יהוה כאל אל עליון? בפרקים השלישי, הרביעי והחמישי המשיך המחבר לפתח את הרעיון ולתת לו הוכחות כה רבות מן הכתוב, עד שפקפוקי נעלם לגמרי. כל שנותרה זו הסקרנות לגלות היכן יגיע ההיפוך בעלילה. הפרק השישי היה פרק מייגע על המשכן והשביעי עסק בשנה הישראלית הקדומה. שני הפרקים היוו מעין אתנחתא, כשלאחריהן חוזר המחבר עוד יותר לאחור בזמן, לתקופת העפירו, שהיו העברים הקדמונים. החל מהפרק התשיעי סוקר און זית את ההיסטוריה הקדומה של העם הישראלי, החל מהבריחה ממצרים ועד לדוד, כאשר תוך כדי כך הוא חושף עוד ועוד מהתרבות הישראלית הקדומה. הפרק השלושה עשר מוקדש למהפכת שלמה, האיש שהפך את יהוה מאדם-אל לאל גדול ונורא, בהצלחה חלקית בלבד, מכיון שמהפכתו נקלטה רק ביהודה, ובסוף ימיו פרשו השבטים הצפוניים וחזרו לאמונתם הקודמת. כשסיימתי את הספר כבר החל להחשיך בחוץ. סגרתי אותו ומיהרתי הביתה. ידעתי כי דואגים לי בבית, ואכן כשהגעתי היתה השאלה הראשונה "איפה היית?". המצאתי משהו על כך שרופאת הנשים התעקשה להסביר לי "כמה דברים", ומיהרתי לאכול ולהתקלח. לאחר מכן החלטתי לשחק מעט עם אחיי הקטנים, וכשהגיעה שעתם ללכת לישון השכבתי אותם ונשקתי להם בפעם האחרונה. למחרת חיכיתי שהבית יתרוקן, לקחתי את התיק שלי, דחפתי לתוכו כמה זוגות תחתונים, גרביים וחזיות ויצאתי על מנת שלא לשוב.
קישור לאתר הספר 'העם הישראלי - התרבות האבודה': http://vbook.dyndns.info/amy

הבריחה
היה רק מקום אחד אליו יכולתי ללכת, לשכת הגיוס. מבחינתי זה היה השער אל העולם החילוני. לקחתי אוטובוס שעובר לא רחוק מלשכת הגיוס, אך לא ממש מגיע אליה. כל הדרך הייתי בטוחה שכל יושבי האוטובוס, שרובם היו חרדים, יודעים מה אני מתכוונת לעשות. הצטנפתי לי בכסא מפוחדת לחלוטין; לו היה מי שינסה לעצור אותי, הוא לא היה מתקשה בכך; הייתי כמעט משותקת. כשהגעתי לתחנה הרצויה, ירדתי והלכתי כמה רחובות עד ללשכת הגיוס, חמקתי פנימה וניגשתי לחיילת הראשונה שראיתי, זו הפנתה אותי לחיילת אחרת ואז לשלישית עד שלבסוף הגעתי לקצינה. אמרתי לה שברחתי מהעולם החרדי ואני רוצה להתגייס. הקצינה רשמה את שמי ואת מספר תעודת הזהות שלי ואז שאלה לכתובתי. "אין לי כתובת, ברחתי מהבית ואני לא חוזרת לשם". "אז לאן אפשר לשלוח לך צו?" שאלה הקצינה. "את לא מבינה", עניתי, "אני רוצה להתגייס היום!!" כשהובהר לי שהגיוס הוא תהליך, התחלתי לבכות. כל התוכניות שלי נבנו על כך, שהצבא יהוה עבורי בית. היה עליי להמתין שנה עד לגיוס, שנה בה לא היה לי היכן לגור. הקצינה חיבקה אותי ואמרה לי שהיא מכירה אנשים שיוכלו לעזור לי עד לגיוס; היא שאלה אותי אם שמעתי על עמותת "הלל". בודאי ששמעתי, ברחוב החרדי שמם עובר מפה לאוזן והיחס אליהם הוא כמעט כמו היחס לשטן, אך הם עוזרים בדרך כלל לנערים הנמצאים בשולי החברה החרדית (שב"בניקים). אני הייתי מלב ליבה של החברה החרדית. הקצינה עשתה כמה טלפונים שבסופם היא הודיעה לי כי יבואו לאסוף אותי, ואכן כעבור שלוש שעות הגיע בחור כבן 28 במכונית קטנה וישנה. שמו היה אבי, הוא הציג את עצמו ונתן לקצינה את כתובתו (בכדי שהצוים יישלחו אליי לשם). כבר בדרך לביתו התברר לי כי אבי הוא שב"בניק לשעבר הנשוי לנועה (חילונית למהדרין). עמותת הלל עזרה לו לצאת מהעולם החרדי ועכשיו הוא עוזר להם. הוא ונועה משכירים דירת שלושה חדרים והחדר הנוסף מיועד לתינוק שהם מתכננים, אבל עד שיגיע התינוק אני יכולה לישון בו. אבי ונועה היו מאוד נחמדים אליי במשך כל התקופה בה גרתי עימם. נועה היתה החברה הראשונה שלי ועזרה לי המון, להרשם לבית ספר, לקנות בגדים, לשנות את שמי במשרד הפנים (לא התכוונתי להשאר עם השם החרדי שלי). כשם פרטי בחרתי שם תנכי המקובל בחברה החילונית, וכשם משפחה בחרתי שם המתאים למי שקראה את ספרו של און זית. אבי ונועה הזהירו אותי כי מכיון שרמת הלימודים בבתי הספר החרדיים נמוכה, הרי שאכנס לכיתה לא הכי איכותית; ואכן, החומר האנושי בו נתקלתי בבית הספר לא היה מהגבוהים, ואולי זו הסיבה שלא התחברתי עם אף אחד והשקעתי את עצמי בלימודים. אבל לא רק בלימודים: היה עליי לסגור פער של 17 שנים ביני לבין העולם החילוני. זכור לי מקרה בו אחד הבנים מכיתתי שאל מישהי אם אני לא דומה לשלגיה. תשובתה היתה שאני דומה למכשפה. כאשר פגשתי בערב את נועה שאלתי אותה מי זו שלגיה. היא הסבירה לי בקצרה, ולמחרת חיכה לי הספר 'שלגיה ושבעת הגמדים' על המיטה. על העטיפה היה ציור של שלגיה ועוד לפני שפתחתי את הספר רצתי איתו למקלחת כדי להתבונן בעצמי במראה. היתה זו הפעם הראשונה שבה באמת התבוננתי בעצמי. השוויתי את הבבואה במראה עם הציור ולא יכולתי להחליט אם אני דומה לה או לא. כששאלתי את נועה היא ענתה לי בציטוט מהספר "שיערה שחור פחם, שפתיה אודם דם וקוראים לה .... (כאן היא אמרה את שמי במקום את שמה של שלגיה)". אבי אמר שלדעתו אני לא ממש דומה לה. בכל אופן, סגרתי עוד 'חור בהשכלה'. צה"ל אכן לא שכח אותי וקיבלתי זימון ללשכת הגיוס. אני מניחה שתהליך הגיוס שלי היה זהה לזה של כל אחת אחרת, מלבד שיחה שהיתה לי עם קצינה. היא אמרה לי שעקב הרקע שלי אקבל אפשרות לבחור כל דבר שכישוריי מתאימים לו; אבל אני לא ידעתי למה אני מוכשרת. היא שאלה אותי אם יש לי בעיה לראות דם ומשעניתי שלא, היא שאלה אם ארצה להיות חובשת. הסכמתי מיד, אך התניתי זאת בכך שאשרת בבסיס סגור. "אל תדאגי", היא אמרה וחייכה, ואני עזבתי את לשכת הגיוס עם חיוך. לטיול השנתי לא יצאתי משלוש סיבות. הראשונה והחשובה ביותר היתה שדיי תיעבתי את חבריי לכיתה; השניה היתה שלא רציתי להכביד על אבי ונועה כספית, כי למרות שעזרתי מאוד בעבודות הבית, עדיין הייתי נטל כלכלי. והשלישית היא שידעתי שעליי לסגור פער בלימודים. את שנת הלימודים סיימתי עם בגרות חלקית (אותה השלמתי בצבא). אחרי שסיימתי את קורס החובשות הוצבתי בבסיס בצפון הארץ. להפתעתי צה"ל נתן לי כסף לשכר דירה; לא הרבה, אבל מספיק בכדי לשכור דירה עם עוד שתי שותפות בעיר הקרובה, כך שהיה לי לאן ללכת בחופשים. העבודה במרפאה היתה פשוטה: מסדר חולים, עזרה לרופאים, ותורנויות; מה שהשאיר גם זמן לעיסוקים אחרים.
[קטע מושמט]

פסח ויום העצמאות
את חג הפסח היתה אמורה לעשות בבסיס ענת, אבל מכיון שלי לא היתה משפחה לעשות איתה סדר, הצעתי לה להתחלף. היא כמעט נישקה את הרגליים שלי מרוב אושר, אבל כשהודענו לתומר, מפקד המרפאה, הוא לא אישר לנו להתחלף. "אימצה אותך משפחה", הוא אמר לי. לרגע חששתי שצה"ל לוקח לי את הכסף של שכר הדירה, ושולח אותי לגור עם משפחה שאיני מכירה. "אני לא רוצה שיאמצו אותי", אמרתי. "זה לא תלוי בך: משפחה אימצה אותך לסדר, ואת הולכת לעשות איתם את החג", ענה תומר. "רק את החג?" שאלתי בהקלה, ותומר שהבין פתאום ממה חששתי, התחיל לצחוק עליי. הוא נתן לי דף עם שם, כתובת ומספר טלפון. הכתובת היתה במושב, לא רחוק מהעיר בה גרתי, אבל בערב פסח אין אוטובוסים. "אין לי איך להגיע לשם בערב פסח", אמרתי לתומר, בתקוה שמכשול זה ישנה את רוע הגזירה. "אל תדאגי, הם יודעים", ענה תומר, "הם יאספו אותך ויחזירו אותך". בערב פסח חיכיתי בשעה היעודה, ולהפתעתי, מי שבאה לאסוף אותי היתה בחורה בת גילי בשם נעמה. מהשניה הראשונה היה ביננו קליק מטורף (לא מיני, נעמה לא בקטע). היא שירתה כסמב"צית בבסיס אחר בצפון ונראתה כמו שמושבניקית צריכה להיראות: שיער בהיר, נמשים ומבנה גוף רחב. למען האמת, עד היום אני מעט מקנאה בה על מבנה הגוף שלה למרות שגברים (וגם נשים) מעדיפים בדרך כלל את מבנה הגוף הרזה שלי. כשהגענו למושב הכה בי ריח הרפתות. "איזה ריח", אמרתי לנעמה. "הרפתות? זה לא נורא אחרי שמתרגלים לזה", ענתה נעמה בנימה של התנצלות. "זה ריח מדהים בעיניי", עניתי (אני יודעת שזו סטיה חמורה אבל אני חולה על הריח הזה). "גם את?", אמרה נעמה, ושתינו התחלנו לצחוק. בפנים, השולחן היה כבר ערוך, ואני כמעט התעלפתי מאושר כשראיתי על השולחן פיתות. כבר כמעט הקאתי ממצות בחדר האוכל בצבא. נעמה עשתה לי הכרה עם משפחתה. הסתבר שאחיה, קצין בהנדסה קרבית, נשאר בבסיס. היו לה עוד שתי אחיות קטנות ממנה, ואח צעיר. ישבתי ליד נעמה, ואני זוכרת שצחקנו לאורך כל הערב. הסדר עצמו התנהל בצורה מאוד שונה מזו שהכרתי. אורי, אביה של נעמה, היה מתחיל לקרוא קטע, ואז כל הילדים שלו היו אומרים לו: "דלג לאוכל". אורי היה מדלג לברכה הקרובה ומנסה להמשיך עם ההגדה עד שהיה שומע שוב את צמד המילים "דלג לאוכל". נעמה סיפרה לי, שהיא קבעה עם חבר שלה ללכת למחרת לשמורת החולה, ושאלה אם ארצה להצטרף. לא רציתי 'להתקע' ביניהם, ואמרתי לה זאת. נעמה התעקשה שאני לא מפריעה, והודיעה להורים שלה בקול רם, שאני נשארת לישון אצלה בחדר (כי אין טעם שאסע לדירה שלי אם צריכים לבוא לאסוף אותי בחמש בבוקר). פה אני חייבת לאמר, שזה היה אחד הערבים המדהימים ביותר בחיים שלי; נהניתי מכל שניה, ומצאתי משפחה שעד היום נחשבת בעיניי למשפחתי האמיתית. גם הוריה וגם אחיה של נעמה נתנו, ועדיין נותנים לי, את ההרגשה הכי טובה בעולם; ועל זה אני חייבת להם תודה ענקית. למחרת נסעתי עם נעמה ואייל לחולה, לראות את נדידת הציפורים. קשה לתאר את החויה שלי, הטיול האמיתי הראשון. הרגשתי כמו אלה, שהעולם פרוס בפניה. אויר הבוקר היה מדהים והרגשתי שכל נשימה גורמת לי לגדול. הביצה עצמה היתה מלאה בציפורים: דיות, חסידות, אווזים, ואפילו עיט אחד נראה בשמים. לאייל היתה משקפת והוא נתן לי אותה, כך שיכולתי לראות את הציפורים בבירור ולהרגיש שאני כמעט יכולה לגעת בהן. אחרי הטיול הלכנו לאכול שיפודים במסעדה. בארוחה שאלה אותי נעמה, אם מתאים לי לבוא איתה בערב לאימון קפואירה. אני כמובן לא ידעתי מה זה, ונעמה הסבירה לי שזו אומנות לחימה ברזילאית, שהיא גם ריקוד. התלהבתי מייד: און זית תיאר בספרו את ההתנבאויות התנ"כיות (לא להתבלבל עם נבואות) בצורה דומה, ואני לא האמנתי שיש דבר כזה. אייל ונעמה החזירו אותי הביתה כדי שאוכל להתקלח ולנוח מעט לפני האימון, ובערב הגיעה נעמה ולקחה אותי לאימון. באימון הראשון התאמנתי בצד כדי ללמוד את הדברים הבסיסיים. תנועת המוצא (ג'ינגה), בעיטות (מיאלואה ג'יקומפאסה, מיאלואה די-פרנצ'י, קישאדה, ארמאדה) וכמובן את שאר הדברים הבסיסיים. הגעתי הביתה כשכל הגוף שלי כואב, אבל מרוצה בטירוף. את החג השני עשיתי בבסיס, ולמען האמת לא היה אכפת לי: אורן וטלי גם הם נשארו שבת, כך שלא שיעמם לי, והיו לי כמובן כל התנועות של הקפואירה, שהייתי צריכה להתאמן עליהן. מהר מאוד השתלטתי על התנועות, והייתי מאוד מרוצה מעצמי. [קטע מושמט] ביום העצמאות נשארה נעמה בבסיס, כך שנאלצתי לצאת לבלות עם ענת. הזיקוקים, הקצף, הפטישים, היו כולם חדשים ומקסימים בעיניי. ענת נדבקה לשלומי, בחור שנראה ממש טוב. בערך 1.90מ, בנוי טוב, פנים בהחלט נאות, אבל מעשן, כך שהוא היה מחוץ לתחום מבחינתי. לכן נתקעתי עם חברו, בחור בשם עומרי, גם הוא יחסית גבוה, אבל שדוף, מעט מקריח, ופני סוס. לא היה ממש אכפת לי, כי הייתי במחזור וסקס לא היה בא בחשבון בכל מקרה. מהר מאוד גיליתי שהוא איש שיחה מרתק. בעל תואר שלישי בגיל 27, שיכול לדבר על כל נושא שבעולם. מתי שהוא במהלך הערב ענת אמרה לשלומי שהוא סוטה כמו קליגולה. שלומי טען שנירון היה אפילו יותר סוטה מקליגולה, וכשענת התעקשה על קליגולה ענה שלומי: "נשאל את עומרי". עומרי פצח בתיאור מפורט של כל מעללי שני הקיסרים המטורפים של רומא (התשובה הנכונה היא שקליגולה יותר סוטה). ענת שאלה אותו אם הוא היסטוריון ועומרי ענה "לא, מה פתאום" ואז ענת אמרה "אז למה אתה יודע את זה?" תשובתו של עומרי היממה אותי: "אני אוהב לדעת דברים". בהמשך הערב ענת ושלומי בחנו אותו והוא הסביר להם על תורת הלוחות הטקטונים, על ההבדלים בין ניטשה לקאנט, על חורים שחורים ועוד כמה דברים. לי היתה הרגשה שהם מתייחסים אליו כמו אל קוף בקרקס, אבל מצד שני היה ברור שעומרי נהנה להפגין את הידע שלו. אני בכל אופן הייתי מוקסמת עד שבסוף הערב נתתי לו את מספר הטלפון שלי. למחרת נפגשתי איתו ביחידות, הסתבר שהוא גר במרחק הליכה ממני. ישבנו על ספסל ברחוב ודיברנו שעות. הוא היה האדם הראשון שסיפרתי לו על ספרו של און זית ועל כך שלא הצלחתי למצוא אותו באף חנות ספרים. "ניסית באינטרנט?" שאל אותי עומרי. עניתי לו שאין לי אינטרנט, והוא הבטיח שהוא יבדוק את זה. במיוחד סקרנה אותו העובדה שהספר דוגל בפילוסופיה ניאו-כנענית מעורבת בניטשאנית. בסוף הערב ליוה אותי עומרי הביתה ואני כבר הייתי כל כך מוקסמת, שלא היה אכפת לי איך הוא נראה [קטע מושמט]
עוד שבוע עבר, וכשהגעתי הביתה לשבת, אמרה לי השותפה שלי דיקלה, שבאמצע השבוע הגיע בחור, נתן לה ספר להעביר לי, והיא שמה לי את הספר על המיטה. לא היה לי מושג מי זה יכול להיות, ולכן נכנסתי מייד לחדר ומצאתי את ספרו של און זית על המיטה. פתחתי אותו באושר וראיתי הקדשה על הדף הראשון:
"לאלה המדהימה מכולן,
ממי שמקוה להפוך לאל בעצמו.
עומרי"
מיד התקשרתי אל עומרי לאמר לו תודה, ודרשתי לשלם את עלות הספר. עומרי טען שזו מתנה, אבל אחרי שהתעקשתי הוא נכנע. בדיעבד אני יודעת שהוא ביקש ממני סכום נמוך יותר, אך כשגיליתי כבר לא היה אכפת לי.

נסיון אונס
באחד הימים, כחצי שנה לפני השחרור מצה"ל, ביליתי אצל עומרי וחזרתי הביתה קצת אחרי חצות. קיצרתי את הדרך, דרך גן ציבורי, כשפתאום הרגשתי זוג ידיים אוחז בי בחוזקה מאחור ומנסה לגרור אותי אל בין השיחים. לשניה או שתיים הייתי בהלם, אבל אז ביצעתי על התוקף תרגיל הפלה שלמדתי בקפואירה. התרגיל עבד חלקית, הוא נפל אבל הצליח למשוך אותי איתו. נפלנו אחד על השניה אבל ההלם שלו מהנפילה שחרר את האחיזה שלו לחלוטין. קמתי במהירות וכך עשה גם הוא אבל אני הייתי כבר מוכנה ושחררתי מיאלואה ג'יקומפאסה (בעיטה סיבובית מאוד עוצמתית) שנכנסה לו ישר לפנים. הוא הסתחרר והיה ברור שהוא מתקשה לעמוד על רגליו אבל לא נפל. אז הכנסתי קישאדה (סוג של בעיטה) לצד השני של הראש שלו. הפעם הוא נפל. לשניה חשבתי כי הרגתי אותו: הוא שכב עם הפנים לכיוון האדמה ולא זז. אבל אז הוא עשה תנועה קלה עם הרגל והבנתי שהוא עדיין חי. [קטע מושמט] תפסתי אותו בשיער והרמתי את ראשו. לשניה נעתקו המילים מפי, הכרתי אותו: הוא שירת איתי בבסיס, והשתחרר כמה חודשים קודם לכן. [קטע מושמט] "יש לי חבר כושי ענק, ואם עוד פעם תתקרב אליי אני אשלח אותו אליך, ותאמין לי שאתה לא רוצה לראות את מה שיש לו בין הרגליים", אמרתי לו, ודחפתי את ראשו לתוך הכורכר של השביל. כשהגעתי הביתה סיפרתי לשותפות שלי. הן יעצו לי שלא ללכת למשטרה, מפני שהחקירה והמשפט יהוו עבורי רק עול. עצתן, והעובדה שהייתי עייפה, הכריעו את הכף לטובת מקלחת ושינה. למחרת חזרתי לבסיס, אבל החלטתי ייסרה אותי; לכן התקשרתי לעומרי. "עשי כמצוות יהוה אלוהייך" היתה עצתו של עומרי. ידעתי מה זה אומר; הרי אם לא אתלונן, הוא יהיה חופשי לאנוס מישהי אחרת שאולי לא תדע להגן על עצמה. "אני לא רוצה ללכת למשטרה לבד", אמרתי, "תבוא איתי?". "בודאי", ענה עומרי. ביום חמישי בערב בא אליי עומרי ולקח אותי לתחנת המשטרה. היה עלינו להמתין לחוקרת, ואני שמחתי שבאתי עם עומרי, כי אחרת היה לי מאוד משעמם. החוקרת, שמעה את הסיפור, מילאה תלונה, ואמרה לי שהיא כבר תהיה איתי בקשר. כעבור חודש היא אכן התקשרה אליי והודיעה שהתיק נסגר. הבחור הצליח לספק אליבי "מוצק" כהגדרתה: ארבעה מחבריו העידו כי שהה עימם באותו זמן. כשאמרתי לה שזה אליבי מפוברק, ושאם הם באמת יבדקו, הם יעלו על כך, היא אמרה לי שהתנהגותי גם אינה התנהגות של בחורה שעברה אונס. "אולי כי לא נאנסתי???", אמרתי, "תקראי את התלונה, הוא ניסה ולא הצליח". החוקרת התנהגה כאילו יש לה בעיה בהבנת הנקרא והנשמע. [קטע מושמט]
אותו בחור באמת לא התקרב אליי יותר. לפני שנתיים שמעתי שהוא נחשד בעוד אונס, אבל איני יודעת האם הוא הורשע. [קטע מושמט]


Home

אתר הבית - Book Home Page