המשכן
כחללית או צוללת לממדים רוחניים
או
המשכן
כמתקן לחויות פרודת הרוח (DMT)
(השלמה
לספר "העם
הישראלי - התרבות האבודה" מאת און זית)
א. פרודת הרוח
פרודת
הרוח (ערך
ויקיפדיה DMT) הנה פרודה (מולקולה) טבעית,
שמיוצרת על ידי גוף האדם ובנוסף גם על ידי צמחים רבים, בדרך כלל בכמויות קטנות.
כאשר
פרודות אלה מצליחות לחדור למערכות מסוימות בגוף אנושי, ולעבור ברמתן סף מסוים
(לפחות בבני אדם מסוימים ובמקרים מסוימים), הן מאפשרות התרחשות של חויות רוחניות,
כולל חזיונות יוצאי דופן, והשגת תובנות, שאינן נראות ואינן מושגות על ידי אנשים
רגילים, כאשר הם במצב רגיל של מודעות ותודעה. לארוע יכולות להיות השלכות רוחניות
כבירות על החווה אותו גם הרבה לאחר תום הארוע. המתנסה עשוי להפוך ליצירתי ופורה
מאוד, באיכות על (למשל בתחום המוזיקלי, באומנות אחרת, או אפילו בתחומים
טכנולוגיים).
גוף האדם
הרגיל דואג לפרק את פרודות הרוח, אם נצרכו דרך מערכת העיכול, על ידי אנזים מפרק
מיוחד (ערך
ויקיפדיה MAO), ועל ידי כך נמנעת התרחשות
של חויות רוחניות כאלה בדרך זו בתנאים רגילים. אבל יש צמחים המכילים חומרים
מסוימים, שמסוגלים לעכב את פעילות האנזים המפרק לזמן מה (ערך
ויקיפדיה MAOi).
צריכת
פרודת הרוח דרך מערכת העיכול יחד עם מעכבי אנזים אלה, מאפשרת לחויות רוחניות אלה
להתרחש, כל עוד מעכבי האנזים פועלים, ומאפשרים לפרודות הרוח לפעול ללא הפרעה (בדרך
כלל במשך מספר שעות).
ניתן
לסוֵג את חויות פרודות הרוח כיום, לשתי קטגוריות על ידי דרך צריכתן:
סוג
א: צריכת פרודות הרוח על ידי שתייתן
יחד עם מעכב האנזים המתאים. החויה הרוחנית מתחילה כעבור כארבעים דקות, ונמשכת מספר
שעות. זאת הצורה הנודעת לצרוך את פרודת הרוח באלפי השנים האחרונות, החל בדרום
אמריקה, על ידי השיקוי הנודע בעיקר בשם "אֲיָוַסְקָה" (Ayahuasca,
Ayawaska, Yaheh).
סוג
ב: צריכת פרודות הרוח על ידי שאיפתן
(כאדים), כחומר טהור (או עם חומר אחר, שמשמש להקלת אידוי פרודות הרוח הטהורות).
נעשה שימוש בכלי מיוחד לאידוי ושאיפה של פרודות הרוח במספר שאיפות, מה שגורם
לחוויה הרוחנית להתחיל כעבור כדקה ולהמשך רק כעשר דקות, אך להיות מאוד חזקה
ומשמעותית.
קישור
לסרטון, שמדגים התנסות בפרודת הרוח באופן השני, מובא בסוף המאמר.
בשני סוגי
החויות האלה, אני מתיחס בעיקר להתנסות בסגנון הפרואני, בשעת החויה ולפניה:
התכוננות לחויה במשך מספר ימים לפחות, על ידי הזנה טבעונית, ורגיעה כללית. צום
במשך מספר שעות לפחות לפני החויה. בזמן החויה עצמה: השארות במקום חשוך ושקט, בדרך
כלל בלילה, מרבית הזמן בשקט, בעינים עצומות, תוך כדי מזעור כל הפרעה אפשרית
מהסביבה. בתנאים אלה מתאפשר לחווה לצלול לתוך חויות רוחניות עמוקות, לראות מראות
לא רגילים, לבקר בממדים רוחניים, שונים מעולמנו, ולפגוש ישויות רוחניות ואף לתקשר
איתן ולהסתיע בהן. כמו כן ההתנסות גורמת במקרים רבים לשינוי במהלך החיים לאחר
ההתנסות, החל בשינוי סגנון החיים ותפיסת החיים, וכלה בהשתחררות מהתמכרויות
שליליות.
בסוג
הראשון של החויה, נצרך יחד עם פרודות הרוח, מעכב האנזים המפרק. מעכב האנזים הינו,
מבחינת הגוף, רעל חזק ביותר, שכמותו מן הסתם לא חוה מעולם בנסיבות אחרות. לכן,
בצריכה ראשונה לפחות, הגוף מנסה לפלוט אותו באופן החלטי וחד משמעי, על ידי הקאת כל
תוכן הקיבה (בעיקר השיקוי עצמו, ומיצי הקיבה שבהם התערבב, כי הקיבה עצמה אמורה
להיות ריקה למדי בתחילת החויה) עד לטיפה האחרונה. שיווי המשקל של החווה עלול
להתערער מאוד, עד כדי התקשות בהליכה, במשך כל זמן החויה. בעינים פקוחות, העולם
נראה כרגיל, ללא עיוות. בעינים עצומות, לפחות חלק מן החווים רואים החל מצבעים בעלי
איכות מופלאה וטהורה, ועד מראות מורכבים ומשמעותיים יותר, כפי שפורט קודם. ניתן
לומר שלפחות עבור חווים לא מנוסים, מדובר בחויה שניתן לתפוס אותה כחוית סף-מות.
בסוג השני
של החויה, אין צריכה של מעכב האנזים המפרק, ולכן אין בחילות והקאה. החויה גם עשויה
להיות עמוקה יותר ומשמעותית יותר.
בשני סוגי
החויה, ככל הנראה, החווה חש עליה בחום גופו, במהלך ההתנסות. בשני סוגי החויה, חשוב
שהמתנסה יגדיר לעצמו מה היעדים והמטרות שהוא רוצה להגיע אליהם במהלך ההתנסות,
ושיהיה פתוח לקבל תשובות בלתי שגרתיות, שבמבט ראשון ושני אינן נראות כעונות על
הבעיה, או מספקות את הפתרון המבוקש. כמו כן כדאי שלא ימעט ביעדים, כיון שהתשובה על
שאלתו עשויה להימסר מהר מאוד, ואז יתבזבז זמן החויה הנותר ללא תועלת מרבית.
כמו כן,
בטקסי איוסקה מסורתיים, נהוג להשתמש בקטורת של צמחים מסוימים (למשל מרוה או פאלו
סנטו) להשראת אוירה חיובית במרחב ההתנסות, וליצירת מרחב מוגן ("טיהור")
עבור המשתתפים בטקס, המונים בין חמשה לחמשה עשר איש, בדרך כלל.
כיום,
המרכיב הנפוץ לסיפוק פרודת הרוח לשיקויי איוסקה, או לזיקוק גבישים טהורים, הנו
קליפת שורש של עץ שיטה בשם "מימוזה הוסטיליס" (ערך ויקיפדיה Mimosa
hostilis),
שכוללת את פרודת הרוח, בכמות של אחוז עד שניים ממשקלה.
ב. קישור פרודת הרוח למשה ולבני ישראל
בני שנון,
פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטה העברית בירושלים, חיבר ספר מעמיק על
סמך כמאה וששים חויות פרודת הרוח שחוה, באמצעות שיקוי איוסקה, ועוד מאות ראיונות
ותשאולים של מתנסים אחרים באיוסקה (הוא כמובן התרכז במי שחוו חויות משמעותיות,
ומצין שלא ידוע מה אחוז המתנסים שאינם חווים חויה משמעותית, ולכן בדרך כלל לא
חוזרים להתנסות בשיקוי).
בנוסף,
הוא העלה השערה, במאמר ובראיונות, שמשה ובני ישראל במדבר סיני, חוו חויות רוחניות,
מהסוג שפרודת הרוח מאפשרת, על ידי צריכת שיקוי מסוים, שניתן לראותו כמקבילה
המקומית לאיוסקה הדרום-אמריקאית, תוך כדי שימוש בצמחים מקומיים מקבילים.
לא אחזור
על הנימוקים שהביא בני שנון לתמיכה במסקנתו, היות שאני סבור שבמקרה זה, כמו במקרים
לא מעטים אחרים בעולמנו, הרושם המתקבל הנו, שהמסקנה נכונה בעיקרה (עם הסתיגות
עיקרית אחת), גם אם הנימוקים, מסיבות שונות, לא נתפסים כחזקים או משכנעים.
ההסתיגות:
משה ובני ישראל, אם התנסו בחויות פרודת הרוח, לא עשו זאת על ידי שימוש בסוג החויה
הראשון (שתיית שיקוי), אלא על ידי שימוש בסוג החויה השני: שאיפת פרודת הרוח מאויר,
שאליו היא הגיעה כעשן או כ"קטורת", ככל הנראה ללא שימוש במכשיר מיוחד,
המשמש כיום להבערה ושאיפה נקודתית של האדים.
היות שלא
נעשה שימוש במכשיר מיוחד, הגעה לריכוז המתאים של פרודת הרוח באויר הנשאף, מתאפשרת
על ידי העלאת הקטורת במתחם סגור ואטום למדי, כגון מערה (במיוחד אם פתחה כוסה
ביריעה), או אוהל אטום למדי.
משמעות
הדבר הינה, שבכדי לאפשר התנסות בפרודת הרוח בדרך זו, היה על משה וממשיכי דרכו
להשיג רכיב צמחי אחד בלבד, עשיר בפרודת הרוח, ולהבעיר אותו בסביבה ובתנאים המתאימים
(זו משימה פשוטה בהרבה מזו שנדרש לה מי שמנסה להכין שיקוי תואם איוסקה). גם מציאת
הצמח הזה פחות מפליאה ממציאת השילוב והמתכון של שיקוי האיוסקה: כל שהיה נדרש כדי
להבחין בפלא, הוא לזרוק פעם אחת, במקרה, ענפים או שורשים של הצמח המתאים למדורה
במתחם סגור למדי (למשל מערה או אוהל), ואז לשים לב להשפעות של העשן והאדים על
הנוכחים.
איזה
צמחים, במרחב של ארץ ישראל וסביבתה, עשירים יחסית
בפרודת הרוח? הנודעים ביותר הנם זנים מסוימים של עץ השיטה ("שיטת
היאור" במיוחד, ערך ויקיפדיה Vachellia_nilotica).
ג. קישור הסנה לשיטה
בני שנון
גם הזכיר במאמרו שישנו פרשן תלמודי אלמוני, שטען שהסנה (שלידו זכה משה בחוית
ההתגלות הראשונה שלו, לפי ספר שמות) הינו בעצם עץ שיטה (או אולי מוטב לומר: סוג כלשהו
של עץ שיטה). זה רעיון שנזרק לדיון, אפילו בלי נימוקים, ובכל זאת לדעתי הנו בעל
ערך, ואפילו מצאתי טיעון מסייע עבורו, טיעון לשוני:
בעברית,
במלים שבהן יש דגש חזק, הרבה פעמים הדגש הזה הנו השריד לאות חסרת תנועה, שנבלעה,
ונהגתה במלה בשלב מוקדם יותר של השפה. הרבה פעמים מדובר באות נון. הרבה פעמים ניתן
לגלות את האות הזאת, כאשר משוים את המלה העברית למלה המקבילה בשפה הערבית. דוגמה
פשוטה: המלה "אַתָּה" או "אַתְּ". המלה המקבילה בערבית כוללת
את האות נון שנעלמה בעברית, ונותר ממנה רק דגש באות שלאחריה. בעצם, בהרבה מקרים
אין צורך בהשְואה לשפה אחרת, ורואים את התופעה בתוך השפה עצמה. לדוגמה:
"לִנְגוֹע" ו"לִגּוֹע", או "לִנְפוֹל"
ו"לִפּוֹל".
כמו כן,
יש לשים לב לכך שהיה קים עיצור, שנכתב בעברית על יד האות שין, אבל נהגה כעיצור
שבין סמך לבין שין, ולא הכל ידעו לבטא אותו (למשל, בני שבט אפרים לא ידעו לבטא
אותו, וזה עלה לרבים מהם בחייהם, לפי סיפור ספר שופטים). במקרה כזה האות נכתבה
כשין, אבל בוטאה כמו סמך (ונוקדה, כאשר הומצא הניקוד כסין, שין שמאלית), או שבוטאה
כמו שין. כנראה כזה היה במקורו העיצור "ש" בשם "ישראל", שבו
הוא מבוטא כסין, ואילו בשם המקביל של עם ישראל, מאותו שורש בדיוק, הוא מבוטא כשין:
"יְשֻׁרוּן".
אגב, ישנן מלים בעברית שנרשמות בסמך או בשין (שמאלית): סכין, שכין. או: לפרוס,
לפרוש.
באותו
אופן, במלה "שִׁטָּה"
יש דגש באות טית, שהוא השריד לאות נון, שנותרה במלה הערבית המקבילה: סִנְטְ. הסמך
במלה הערבית והשין במלה העברית השתלשלו מאותו עיצור בינים. לכן המלה הקדומה בעברית
נשמעה כ"שִׁנְטָה" או
"סִנְטָה".
וכאשר
אנחנו משוים את המלה "סנה" למלה "סנטה", ההבדל ביניהן הוא רק
העדר אות השורש האחרונה, שאולי נפלה מן המלה המקורית. בקיצור, מאוד סביר להניח
שהסנה היה עץ שיטה, או אחד ממאות הזנים של עץ השיטה.
אבל לא
סתם זן של עץ שיטה היה זה: היה זה זן שכלל לפחות באחד מחלקיו כמות משמעותית של
פרודת הרוח, וכאשר הוא בער (מסתבר שבער ממש, ולא כמו בסיפור של ספר שמות), הוא פלט
לאויר (המערה, כנראה) את אדי פרודת הרוח, והם שאפשרו את ההתודעות הראשונה של משה
אל יהוה.
ואם הסנה
הנו בעצם עץ שיטה, או זן מסוים שלו, האם יתכן שמדבר סיני והר סיני, עם אותו שורש
כמו הסנה, אינו "הר האל סין, אל הירח", כפי שנטו חוקרים לפרש, אלא הר
ומדבר עצי שיטים, ובו התגבש העם הישראלי?
ד. המשכן כחללית או צוללת לממדים רוחניים
בפרק
השישי של הספר "העם הישראלי", תואר
המשכן כמבנה, המסמל את גוף האדם, שבו שוכן האל, יהוה, כוח החיים; וצוין תפקוד מעשי
אחד שלו, מלבד היותו מקום מפגש לאנשי יהוה: שמירת נוסחי הבריתות של העם הישראלי
בארון הברית. כל האמור שם נותר נכון גם כעת.
כמו בפרק
השישי, גם כאן, הדברים נכונים עקרונית, גם אם תוכנית המשכן, המצופה זהב ברובו,
נהגתה זמן רב לאחר משה (אולי בתקופת דוד), ולא הספיקו לממש תוכנית יפה, חכמה
ומדויקת זו, בטרם נפלה התרבות הישראלית הקדומה בימי שלמה. הדברים נכונים גם אם
בפועל היה משכן או אוהל מועד, שמבוסס על אוהל הרבה יותר פשוט.
אבל כעת,
כשאנו מעמיקים להתבונן במבנה המשכן המתואר בספר שמות, לאחר שאנחנו מודעים לדברים
שפורטו קודם, ניתן לזהות תפקוד נוסף: המשכן נבנה באופן כזה, שיאפשר את חוית פרודת
הרוח (בסגנון הפרואני, של חויה שקטה, במתחם אפל) באופן מיטבי, על ידי שאיפה (ולא
על ידי שתייה), למי שנמצא במתחם ה"קודש":
·
גודל מרחב
ההתכנסות, המתרחש במתחם ה"קודש", מתאים ל"טקס" כזה: אורכו
כעשרה מטרים, ורוחבו כארבעה וחצי (מתחם "קודש הקדשים" מחוץ לתחום לטקס.
הפרוכת שמפרידה בין שני המתחמים, דואגת גם לכך שהקטורת לא תגלוש לקודש הקודשים
ותתבזבז שם). קרוב למרכז המתחם, ניצבת המנורה, שמספקת תאורה מועטה על פי הנדרש,
כדי לנהל את הטקס ולהזין את מזבח הקטורת, שמזין את אויר המתחם בפרודות הרוח, על פי
הנדרש.
·
את המשכן
מכסות משלושה כיוונים ומלמעלה ארבע שכבות של יריעות ו"מכסים" מסוגים
שונים, זו על גבי זו (יריעות העזים אפילו נסרחות קצת על האדמה מסביב למשכן, כדי
שלא יכנס אפילו קצת אור מסביב, ושלא תברח קטורת). בכיוון הרביעי מכסה את הפתח
"מסך" (היריעה השישית של יריעות
העזים, יתכן ומכסה כמחצית מגובה פתח המשכן, בנוסף ל"מסך הפתח", שמכסה את
כולו). ביחד הן אמורות להבטיח חשכה קרובה למוחלטת בתוך המשכן, במהלך ההתנסות, גם
אם היא מתרחשת בשעות היום. יש אפשרות לשמונה דרגות תאורה על ידי נרות המנורה: בין אפס
לשבע נרות.
·
היריעות,
שמבטיחות איטום אור די טוב, גם אוטמות באופן מיטבי את החלל הפנימי, כך שקטורת
המוקטרת (במחתה המונחת) על מזבח הקטורת, כמעט ואינה בורחת החוצה, והיא מאפשרת
הספקה רציפה של פרודת הרוח למי שנושם את אויר מתחם ה"קודש" (בכך למעשה
גם מתאפשרת חויה ארוכה יותר, ואולי רגועה יותר, מזו שמושגת כיום על ידי שואפי
פרודות הרוח המאודות על ידי מאדה, לפני תחילת החויה, כמודגם בקישור בסוף המאמר).
·
היריעות
גם מספקות איטום רעש, ויוצרות מרחב שקט בתוך המשכן. ה"קלעים" שסובבים את
חצר המשכן, ומגדירים את שטחו, מספקים עוד מרוח שקט של עשרה מטרים לפחות מכל כיוון.
בספר שמות
נמנים בשמותיהם ארבעה מרכיבים (נקראים במקורות "סמים" או
"סממנים") של קטורת המשכן, שבהם שרף עץ אחד, לבונה, ידוע בודאות עד
לימינו. לא נזכר שום חלק של עץ השיטה בתור חומר לקטורת המשכן. לכאורה ניתן להסתמך
על עובדה זו, בכדי לפסול את ההשערה, שחלקי שיטה הוקטרו במשכן, ולא זו בלבד, אלא
שלשם כך תוכנן המשכן, כפי שתוכנן, ואחרת, אולי כלל לא היה מתוכנן (ונבנה, אם
נבנה).
אבל, אם
אכן הקטירו את פרודת הרוח במשכן, על ידי הבערת חלקי שיטה מתאימים, אפשר להבין מדוע
ירצו לשמור את הדבר בסוד, ומדוע צינו רק את מרכיבי הקטורת המשנית, שנועדה אולי
ליצירת מרחב מתאים ומוגן (כמו המרְוה והפאלו סנטו בימינו): יש תבונה בכך שחברה
תשמור בסוד מרכיבים חשובים להשרדותה, כדי שלא יפלו לידי מי שעלולים להשתמש בהם
לרעה, למשל אויבים. לדוגמה, ידוע שחברות מסוימות אפילו שמרו בסוד את שם האל שבו
בטחו, כי השם נתפס כמפתח להגעה אל האל, ולא רצו שאויבים ידעו אותו, ואולי ישתמשו
בו לרעה. לכן יש הגיון בשמירת זהות אותו מרכיב חיוני להשרדות התרבות הישראלית
הקדומה (הקשר אל האל, אל הממדים הרוחניים), ובמיוחד היות שמרכיב זה אינו נפוץ
במיוחד במרחב ארץ ישראל, וניתן לראותו כמשאב חיוני ומוגבל, שבקלות יכול להיות נתון
בסכנת הכחדה, אם טבעית, על ידי צריכת יתר, ואם על ידי אויב.
אז אמנם
השיטה אינה מוזכרת כסממן של קטורת המשכן, אבל יש לכך רמז ענק בהוראות ההכנה והבניה
של המשכן: המשכן וכל כליו (למעט המנורה, זהב כולה, שבאה במגע עם אש, והכיור, נחושת
כולו, שמכיל מים), בנויים אך ורק מעצי שיטים: החל בעמודי החצר, המשך בקרשי המשכן,
עמודי הפרוכת והמסך, כל הבריחים ומוטות הנשיאה, המזבח החיצוני ומזבח הקטורת,
השולחן, ומעל הכל: ארון הברית. בעצם אפשר לראות בכך דבר מדהים: מבחינת מתכנן
המשכן, כאילו קים בעולם רק עץ אחד, בודאי רק עץ חשוב אחד: עץ השיטה. אכן, ניתן
לראות בכך רמז חבוי, גדול כפיל.
תוך כדי
כתיבת דברים אלה, עלה בדעתי דבר נוסף: אם המתקן נקרא "משכן יהוה", ואם
המתקן כולו עשוי אך ורק מעצי שיטים, לכאורה יש כאן רמז ענק, אם לא הצהרה ממש:
יהוה, או מה שמאפשר את המפגש עם יהוה, "שוכן" בעצי השיטים (לכאורה המשכן
בנוי גם מכסף, נחושת וזהב ויריעות מסוגים שונים. אבל אם שמים לב, רואים שכל אלה
משמשים רק כציפויים וכיסויים לעצי השיטים, שאינם נראים כלל, כדי לשמר אותם ולהסתיר
אותם, כמו סוד גדול וחשוב. כמו שבכספת, האוצר הנו תוכן הכספת, שחבוי ומוגן בתוך
הכספת, ולא הכספת עצמה, כך האוצר שעליו שומרים כל הכיסויים, אדני הכסף וציפויי
הזהב והנחושת, הינו עצי השטים. בעיני מתכנן המשכן, אין שום ערך לזהב, לכסף ולנחושת
וליריעות: הם רק הכספת לאוצר האמיתי: עצי השיטים)!
ספרתי
עכשיו את מספר האזכורים של השיטה בפרשות תכנית ובנין המשכן בספר שמות, כדי להמחיש
עד כמה היא בולטת שם, וקיבלתי את המספר עשרים ושש. האם במקרה, זה בדיוק הערך
המספרי של שם האל של העם הישראלי, יהוה? אם נשאל את פרופסור ישראל קנוהל,
מהאוניברסיטה העברית בירושלים, הוא מן הסתם יעמוד על כך שהדבר אינו מקרי: הוא הראה
בספרו "השֵם", שהערך היה ידוע בתקופה הקדומה, והחביאו אותו ביצירות
ספרותיות קדומות בדרכים שונות. מפתה לחשוב שמישהו ניסה להעביר לנו בחשאי את הסוד,
שהגישה ליהוה עוברת דרך עץ השיטה, או שעץ השיטה מסיע להגיע אל יהוה (מבלי לטעון
שאין אנשי מעלה, שמסוגלים להשיג את המטרה הזאת, לפחות החל משלב מסוים, ללא שימוש
בפרודות רוח שנצרכות מבחוץ. יצחק
בנטוב יכול אולי לשמש כדוגמה לכך, במאה העשרים).
מה עוד
יכול לשכנע, שלמשכן היה תפקיד ממשי בהתחברות לממדים רוחניים, בהתחברות ליהוה? אולי
המלים האלה: "וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יַהֲוָה, יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר
מִחוּץ לַמַּחֲנֶה"? כמובן, אם היה למשכן תפקיד כזה, הדבר אומר שהוא היה נגיש
לא רק לכוהנים המשרתים בו (כמדריכי הטקס, או כ"שמאנים" בלשון ימינו).
הכוהנים כמובן היו בני הבית במקום, אבל הבית הזה היה פתוח וזמין לכל אדם בעם,
שביקש לעבור חויה של צלילה לממדים רוחניים, ורכישת הידיעה החשובה מאין כמותה:
שהעולם הנגלה, עולם החומר, אינו העולם היחיד, ולא המציאות היחידה, ואולי הוא איננו
יותר מאשר אשליה תודעתית. אפשר שנכון יותר לומר,
שהיקום החומרי העצום שהמדע שלנו גילה, בעצם קטן למדי לעומת כלל הממדים
הרוחניים, שמתגלים במסעות פרודת הרוח, וכל הקים בעצם נשען על תודעה אחת עצומה,
ונובע ממנה. ורק התודעה הזאת באמת קימת!
אפשר
שהטקס שבו נוכחים באפלולית במתחם ה"קודש" של המשכן, ונושמים את קטורת
השיטה, וחווים מה שחווים בשקט ובדממה (מזכיר שם ספר נוסף של ישראל קנוהל,
"מקדש הדממה"), היה רק השלב הראשון בארוע, ובשלב שלאחריו, לפחות בחלק מן
המקרים, המתנסים יצאו מהמשכן ונדדו וחוללו עם כלי נגינה (מה שיכול להזכיר את
הסגנון הברזילאי לטקס פרודת הרוח, איוסקה). ואז, מי שפגש אותם, היה רואה
"חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל
וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים". מדוע התנבאות קבוצתית כזאת מוזכרת בימי
משה, ומוזכרת בימי שמואל, ובאלפי השנים מאז נבנה מקדש הארזים של שלמה, מפורר
התרבות הישראלית הקדומה, נעלמה התופעה? האם בגלל שנגנזה קטורת השיטה, ואבד הקשר של
האדם עם האל המתגלה באמצעותה?
המשפט
הבא, שסופר על שאול, שפוגש את קבוצת "המתנבאים", יכול להתאים לחוית
פרודת הרוח, כפי שמעולם לא העליתי על דעתי לפני כן: המתנסים בפרודת הרוח היו נוטים
לפשוט את בגדיהם, וכעת אפשר לשער שזה קרה מסיבה מאוד פשוטה: פרודת הרוח הרי גורמת
למתנסה לחוש את חום גופו עולה: "וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא
בְּגָדָיו, וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם, כָּל
הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה". זו עוד תופעה שנעלמה מאז שנגנזה קטורת
השיטה.
כבר
הזכרתי, שחוית פרודת הרוח מוגדרת פעמים רבות כסוג של חוית "סף מות".
במקרה של חוית איוסקה זה בולט יותר, בגלל הבחילות, ההקאות ואובדן שיווי המשקל,
שגורם לו מעכב האנזים המפרק, שהנו עבור הגוף, בעצם רעל, או בא תמיד יחד עם רעלים
אחרים, בצמחים שמכילים אותו. חוית "סף המות" איננה הופכת למות ממשי, כי
המדריכים והמתנסים נזהרים תמיד לשמור על כללי בטיחות: א. להשתמש תמיד בצמחים
המתאימים, על פי מסורת ארוכה (שמשה אולי למד אותה בהיותו כוהן במצרים, ארץ שיטת
הנילוס, או אצל חותנו יתרו, כוהן-שמאן מדין, ארץ השיטים הגדלים במדבר). ב. להכין
את הצמחים בצורה המתאימה, ועל פי המתכונים הקבועים, שנוסו והוכחו כבטוחים במשך
מאות ואלפי שנים. ג. לצרוך את הכמות המתאימה, לא יותר ולא פחות מהדרוש, ולשמור על
תנאים סביבתיים מתאימים בשעת הטקס.
אבל מה
קורה כאשר מדריכים שמאניים נועזים והרפתקנים משתמשים בצוללת או בחללית שהופקדה
בידם בניגוד להוראות? במקרה שלנו הם עשויים להשתמש בצמחים חדשים, או לנסות מינונים
חזקים מדי, ומה יקרה אז? במקרים כאלה ניתן בקלות להגיע להתרסקות ולעבור את סף
המות, למות ממש. זה כנראה מה שקרה לשני בני אהרון הבכירים, נדב ואביהוא, שלפי
המסופר בספר ויקרא ובספר במדבר נהרגו כאשר שהו במתחם "הקודש" של המשכן,
לאחר שהקטירו שם "אש זרה", או בלשון ימינו: השתמשו בחומרים בלתי ידועים
ובלתי מאושרים, או חרגו מהכמות הבטוחה. וזו לשון תחילת הסיפור: "וַיִּקְחוּ
בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ,
וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה, אֲשֶׁר
לֹא צִוָּה אֹתָם". בעיני הם כמו אסטרונאוטים שהרחיקו לכת בחללית, לכוכב
מסתורי רחוק מדי, או אמודאים שצללו לעומק רב מדי, כדי לגלות הר געש חבוי בתחתית
האוקינוס, ונספו. נדב ואביהוא עשו מה שעשו בכדי לקדם את החיבור בין בני האדם החיים
בעולם החומר, לעולמות וממדים רוחניים, ושלמו על כך בחייהם.
לסיום
נושא זה, אביא כאן את שני נוסחי "שיר השיטה", שכלולים בשני מקורות
תלמודיים שונים. לפי העברית היפה שלהם, אני מנחש שהם קדמו לתרבות הרבנית. אם
זכרוני אינו מטעני, זה השיר היחיד בעברית, מהתקופה הקדומה, שנושאו עץ, צמח או בעל
חיים. לא ידעתי על קיום השיר הזה, עד שקראתי את מאמר בני שנון, ודרכו התודעתי
אליו, והתפעלתי:
שיר
השיטה, נוסח רוני:
רוֹנִי,
רוֹנִי, הַשִּׁטָּה,
הִתְנוֹפְפִי
בְּרוֹב הֲדָרֵךְ,
הַמְּחֻשֶּׁקֶת
בְּרִקְמֵי זָהָב,
הַמְּהֻלָּלָה
בִּדְבִיר אַרְמוֹן,
וּמְפוֹאָרָה
בַּעֲדִי עֲדָיִים.
שיר השיטה, נוסח רומי:
רוֹמִי
הַשִּׁטָּה,
הִתְנוֹפְפִי
בְּרוֹב הֲדָרֵךְ,
הַמְּחֻשֶּׁקֶת
בְּרִקְמֵי זָהָב,
הַמְּהֻלָּלָה
בִּדְבִיר אַרְמוֹן,
הַמְּעֻלֶּפֶת
מִבֵּין שְׁנֵי כְּרוּבִים.
ה. איך פרודת הרוח עיצבה את העם הישראלי הקדום
פרודת
הרוח ידועה כמשחררת מהתמכרויות ומשאר הרגלים שליליים, וכמביאה לריפוא בעיות
ומצוקות נפשיות (ריפוא אמיתי וללא תופעות לואי שליליות, בניגוד לתוצאות הגרועות
והממכרות של תרופות תעשיית התרופות). בצורת ההגשה שלה כשיקוי (איוסקה), אמנם הגוף
נוטה לראות אותה כרעילה, לפחות בצריכה ראשונה שלה, אבל בסיום ההתנסות הגוף לא רק
שאינו מורעל יותר מכפי שהיה לפניו, אלא אפשר שהחויה כולה מתחילה תהליך של התנקות
כוללת של המתנסה מרעלים ומהתמכרויות, החל באוכל ומשקאות משכרים שהוא צורך, וכלה
בצריכת טבק, ותקשורת ואוירה שלילית. בדיקה שנעשתה בברזיל על קהילות איוסקה, שנרשמו
כזרמים דתיים עצמאיים, ובהן השימוש בשיקוי סדיר, גילתה שהן קהילות בריאות, וללא
פשע. הכינוי המקובל אצל משתמשי איוסקה ברחבי העולם לשיקוי, הנו מאוד פשוט:
"התרופה". התרופה לכל (מזכיר למישהו את הפסוק "כָּל הַמַּחֲלָה
אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יַהֲוָה
רֹפְאֶךָ"?).
אז אם
פרודת הרוח כל כך נפלאה וחיובית, הכיצד זה היא אסורה בכל מדינות העולם כמעט? הכיצד
זה הן אינן מעודדות את אזרחיהן לצרוך אותה, לפחות בכדי להפסיק התמכרויות מזיקות,
למשל לאלכוהול ולטבק? (החריגות היחידות כיום, על פי המידע הזמין ברשת, הן קוסטה
ריקה ופרו, שבה השיקוי אפילו נחשב כבעל ערך לאומי. בברזיל ובארצות הברית היא מותרת
רק למי שהצטרף לדתות איוסקה, שנוסדו במאה העשרים בברזיל). הכיצד זה יהודי בשבת
ונוצרי ביום ראשון יכולים לקדש את היום ולהתבסם ביין כאות נפשם, ואפילו להחזיק בביתם
כל משקה אלכוהולי, ולהשתכר בכל עת, אפילו שהוא ידוע כממכר והורס אברים בגוף (למשל
מוח וכבד); ולעומת זאת סתם אדם חופשי, אינו רשאי להחזיק, לגדל, ליבא, למכור או לצרוך שום דבר שמכיל פרודת רוח בכמות
משמעותית (או משהו שדומה לפרודת רוח ובעל השפעה דומה, על פי יודעי דבר, למשל
פטריות פסילוסיבין), אפילו פעם אחת בחייו? לכאורה תופעה מוזרה מאוד, שמנוגדת
להבטחות לחופש דת, מצפון, שויון בפני החוק, וכיבוד חרות האדם. אותה
השוָאה ניתן לעשות גם ביחס המדינות למוצרי טבק.
לפחות חלק
מהתשובה נמצא כנראה בדברים הבאים: ידוע ומקובל, ולכן אינני הראשון שמצין זאת, שיש
דבר אחד, שמשותף למי שהתנסה בחוית פרודת הרוח: אדם שעובר את החויה, אינו מרגיש שיש
לו צורך בשליטים ומורי דעה. הוא כבר אינו יצור נוח להכוָנה ולשליטה. הוא מעדיף
להכְוִין את
דרכו על פי המצפן הטבוע בו, ולא על פי חוקים
חיצוניים, ולא משנה אם הם של מדינה או של דת. הוא פחות מתאים להיות חומר גלם וכוח
עבודה ניתן לניצול על ידי בעלי שררה והון. הוא אינו רוצה לשלוט באחרים, ואינו רוצה
שאחרים ישלטו בו.
היות שכך,
לכל בעלי השררה, לכל מי שכוחם נובע משליטתם בבני אדם אחרים, לא נוח שבני אדם יהיו
קשורים לממד הרוחני שלהם, ולאיזה שהם ממדים רוחניים אמיתיים כלשהם. עדיף להם שבני
האדם יכירו בעולם החומרי בלבד, יהיו ממושמעים, ויבקשו לספק רק את מאוייהם
החומריים. אין להם שום ענין בכך, שאנשים יעברו חויות רוחניות שיעצימו אותם מאוד,
כי כך הם יהפכו לפחות נשלטים ולפחות סחירים, וליותר עצמאיים.
אפשר,
ברוח הימים האלה, להוסיף גם, שאם בעלי השררה האלה הנם חברות תרופות, ומי ששולט
ומכוין את כל מערכות הבריאות המדינתיות בעולם, ומערכות התקשורת, כפי מה שהתחיל
להתברר ב2020 ביתר שאת, למי שעיניו אינן חסומות, אזי ברור שאין להם שום ענין בכך
שתימצא "תרופה" טבעית אחת, שתיתר במישרין ובעקיפין את מרבית המערכות
שלהם והמוצרים שלהם; אזי ברור מדוע הם ישתמשו בכוחם כדי לאסור את קיום
"התרופה" הטבעית הזאת. וזאת עוד מבלי להסתמך על השערות ומסקנות מרחיקות
לכת בהרבה, על מניעי העילית השלטת בעולם, להחליש ולדלל את מרבית אוכלוסית בני
האדם.
אפשר שזאת
הסיבה המרכזית לאיסור על פרודת הרוח וכל דבר דומה לה, איסור שניהל והפיץ
"ארגון האומות המאוחדות", ויצר עבורה אמנה בינלאומית ב1971, שחתומות
עליה כל המדינות או כמעט כולן. האמנה כוללת איסור על פרודת הרוח הטהורה, אבל
משטרות במדינות, ובהן ישראל, "מתנדבות" מרצונן הטוב לאסור גם על כל
המרכיבים הצמחיים שכוללים את פרודת הרוח בכמות משמעותית, או פרודה דומה (למשל זו
שנמצאת בפטריות פסילוסיבין), אפילו שהדבר אינו נזכר בחוק ואפילו לא בתקנה. בקושי
רב מתקימים בשנים האחרונות מחקרים על שימושים רפואיים בפרודה עבור פגועי נפש, היות
שהתוצאות טובות מכדי שיוכלו להסתיר אותן. אבל הס מלהזכיר שימוש חופשי בקרב הציבור
הרחב.
וידוע
בקרב כל יודעי הדבר בתחומים האלה, שהאמנה הבינלאומית מ1971, שמחקה למעשה את השימוש
בפרודת הרוח ודומותיה בקרב הציבור שומר החוק בעולם, והגבילה מאוד את תפוצתה,
הומצאה בכדי לפתור בעיות שליטה שנוצרו לחוגים השולטים בארצות הברית בעקבות צמיחתו
והתפשטותו המואצת של "דור ילדי
הפרחים", ופעילותו נגד מלחמת ויטנאם. החוגים השולטים
הבחינו בכך שמקור עוצמה עיקרי של דור "ילדי הפרחים", הנו השימוש שלהם
בפרודת הרוח לעניים (LSD) וצמחים "מרחיבי תודעה" אחרים (הרי הם לא שמרו בסוד את
מקור עוצמתם, כפי שאולי שמרו הישראלים הקדומים על סוד השיטה). הפתרון של חוגי
השליטה לבעית השליטה שלהם, על סמך הבחנה זו, היה מר, נחרץ ונמהר: לאסור בכל העולם
את החומרים האלה, על ידי הגדרתם כ"סמים מעוררי הזיות": לא חומרים
שפותחים את התודעה להבחנה בממדים רוחניים שקימים לצידנו ובתוכנו, אלא כביכול
"סמים מסוכנים". כך, חד וחלק, הוטל בבת אחת על האנושות מסך אפל, לשמירתה
בגבולות תודעת החומר הפשוטה.
וכאן
אנחנו יכולים לעשות קישור בין ההשפעות האופיניות של פרודת הרוח על הפרט והקהילה
המשתמשת בה, לבין המאפין העיקרי של התרבות והחברה הישראליות הקדומות, על פי הספר
"העם הישראלי - התרבות האבודה": תרבות אלעולית, שבה אין שלטון, אין
מערכות שליטה, ואין נשלטים; שבה חרות האדם והציבור הנה קודש. או כפי שמתואר הספר
בתמציתיות באתרו:
בספר
נחשפת לראשונה התרבות הישראלית הקדומה, שיסד משה במדבר סיני, כתרבות אנרכית, ששללה
כל צורה של חוקים וממשל באופן עקרוני, וזאת בשל אמונתה ביַהֲוָה - כוח אלוהי השוכן
בבני האדם ומצוי בקשר ישיר ותמידי עם כל אחד מהם. אדם המחויב לציית רק לכוח הזה
השוכן בתוכו, אינו כפוף לא לחוקים ולא למי שמנסה לאכוף אותם. הספר מראה כי זאת
הסיבה לכך ששבטי ישראל לא הקימו ממלכה או מדינה, ולא החזיקו צבא, משטרה, מערכת
משפט ומערכת חינוך במשך מאות שנים לאחר משה.
כעת אנו
יכולים לראות, שאופי החברה הזאת, הנו בדיוק אופי החברה שניתן לצפות לה בקרב משתמשי
פרודת הרוח, הלא כן?!
אנקדוטה
לסיום: ההתאמה בין השם "יַהֲוָה", ושם השיקוי
"אֲיָוַסְקָה"
שם האל של
העם הישראלי הקדום, "יהוה", שהיה נפוץ על כל פה ולשון בתקופה הקדומה
בקרב בני העם הזה, נמחק, או הושמד, למעשה, על ידי התרבות הרבנית, שהחליפה אותו בשם
"בעל". ובכן, לא בדיוק בשם "בעל", אבל בשם בעל אותה משמעות
בדיוק: אדון, האדונים שלי, אדוני.
בתקופה
הרבנית הפסיקו להגות את השם המקורי, כביכול בגלל קדושתו, ועדין לא היה ניקוד, ואף
אחד לא שמר על הידע הקדום הזה, לא בכתב ולא בעל פה (הניקוד שרואים בספרי המקרא, רק
מנחה את הקורא, באיזו מלה להחליף את השם המקורי, האם במלה "אדוני", או
במלה "אלוהים"). וכיום אף אחד אינו יודע בודאות, מה היתה הגייתו
המדויקת, וגם אין שום מסורת, שמתימרת לדעת. יש רק השערות (של חוקרים, כי את היהדות
הרבנית הנושא אינו מענין; טוב לה עם "אדוני").
לפי
השערתי בספר "העם
הישראלי", בהסתמך על תחיליות וסופיות של שמות
ישראליים, שבהם השתמר השם בצורה אופינית (לדוגמה, יהועזר, או עזריהו), השם המקורי
נהגה כ"יַהֲוָה" (Yahawa).
לפי השערת
אליעזר בן יהודה, בהסתמך על אותו מידע כנראה, נהגה השם המקורי
כ"יָהוּהַ" (כלומר, Yahuha או Yahuah).
השם
איוסקה, שמקורו בשפה דרום אמריקאית, מתורגם לעברית כ"גפן הרוח",
"גפן הנפש", או "גפן הרוחות".
בשם
"איוסקה" בכתיב האנגלי יש תופעה מוזרה ומענינת: הוא נכתב באנגלית בדרך
כלל כ Ayahuasca, אבל מבוטא בדרך כלל כ Ayawaska, ולפעמים גם נכתב כך. אם
מורידים את הסיומת, מקבלים Ayahua במקרה הראשון, ו Ayawa במקרה השני.
ואותי זה
תמיד מפליא, הקרבה הזאת בין Ayahua של הצורה הראשונה, לבין
ההגייה של "יהוה" על פי אליעזר בן יהודה: Yahuha או Yahuah.
ובמקביל
הקרבה בין הצורה השנייה, Ayawa, לבין ההגייה של
"יהוה" על פי הצעתי: Yahawa.
אני גם
אוהב "לתרגם" את הסיומת Ska, על פי הצליל בלבד, למלה "שיקוי", ואז אני מקבל ש:
איוסקה
= שיקוי יהוה
(וכל זאת
למרות שאני סבור, כמפורט קודם, שהישראלים הקדומים לא השתמשו בפרודת הרוח על ידי
שיקוי, אלא על ידי שאיפתה כאדים בקטורת).
בשפות
אחרות נקרא השיקוי "יָהֶה" (Yaheh). שוב, גם זה נשמע די קרוב
לשם יהוה.
מקורות וקישורים:
·
נלי בנר מדגימה שימוש בפרודת הרוח
(ב"מעבדת סמים" מטעם ממשלת הולנד), 2017, כתוביות בעברית.
·
בני שנון,
2008: "Biblical
Entheogens: a Speculative Hypothesis"
·
בני שנון,
2002: "The
Antipodes of the Mind: Charting the phenomenology of the Ayahuasca experience"
·
ישראל
קנוהל, 2012: "השֵם -
המספרים הסודיים של התנ"ך ותעלומת יציאת מצרים"
·
שיר
השיטה, נוסח רוני: תלמוד
בבלי, מסכת עבודה זרה, כד:
·
שיר
השיטה, נוסח רומי: בראשית
רבה, נד:ד
·
ריכוז
אזכורי השיטה בספר שמות (שבו פרשות משכן יהוה), ומנינם
·
ריכוז
נתונים על המעמד החוקי של שימוש בפרודת הרוח על צורותיה במדינות העולם
·
ריכוז
נתונים על הימצאות פרודת הרוח בזני עץ השיטה
·
ערך איוסקה
בויקיפדיה.
תאריך השלמת המאמר ופרסומו: 30 במרס 2021
