בספר זה מתאר המחבר את התרבות הישראלית הקדומה, מימי משה ועד ימי דוד, כתרבות שונה ביסודה מן התרבות היהודית, שאת תחילת עלייתה בעם ישראל הוא משייך לימי שלמה. בספר מוצגת לראשונה התפיסה בדבר היות התרבות הישראלית הקדומה תרבות אנרכית, ששללה כל צורה של חוקים וממשל באופן עקרוני, והצליחה להתקיים ולשגשג במשך למעלה ממאתים וחמישים שנה.
המחבר מקבל את המסקנות הבסיסיות של חקר המקרא, לפיהן התורה מורכבת ממספר מגילות שחוברו בתקופות שונות ועל ידי מחברים בעלי מגמות שונות. לפי מסקנות אלה, תאורי תולדות העם הישראלי הקדום המצואים במקרא נכתבו בדרך כלל על ידי מחברים הרחוקים זמן רב מן הארועים, ולעתים קרובות תאורים אלה אינם מהימנים. מסקנה זו מונעת מן ההיסטוריון את האפשרות לבנות שחזור מהימן של תולדות ישראל, באשר אין לו בסיס מידע שניתן לסמוך על אמינותו בוודאות, מלבד נתונים ארכיאולוגיים מעטים (פרק ראשון).

ואולם המחבר מצליח למצוא בספר שמואל פריט מידע אחד, שהוא משוכנע במהימנותו, ולפיו מנסה לבנות שחזור מקיף ככל האפשר של תרבות העם הישראלי הקדום: זו תחושת הקרבה והקשר הישיר של הישראלים בתקופה הישראלית הקדומה עם 'יַהֲוָה אלוהיהם'. המחבר משער שאם אכן החברה הישראלית הקדומה הושתתה על אמונה ותחושה שכזו, אזי היה עליה להיות למעשה חברה אנרכית, שבה "לא יִמָּצא מקום לא לחוקים, לא לבתי-דין ולא לסמכות אנושית או חוקית כלשהי. בחברה כזו לא תהיה משמעת חיצונית, לא יהיה דין ולא יהיה דיָן, בחברה כזו גם לא יהיו כללים מחייבים של מוסר חברתי" (עמוד 36). המחבר משוה את השערתו לנתונים הידועים על העם הישראלי מתוך הספרים 'שופטים' ו'שמואל', ומגיע למסקנה שהשערתו נכונה (פרק שני).

המחבר מנסה למצוא במקרא שרידים של התרבות הישראלית הקדומה והאנרכית הזו: הוא מתחיל בניתוח שני סיפורי הבריאה שבפתח ספר בראשית, ומגיע למסקנה כי הסיפור הראשון, ששיאו בריאת האדם בצלם אלוהים, הפקדתו על העולם, ושביתת האלוהים, מייצג את האמונה הישראלית הקדומה (המיוחסת למשה), בעוד סיפור גן העדן והגרוש ממנו מיצג את התפיסה היהודית (המיוחסת לשלמה), כאשר מגמות שני סיפורים אלה ותפיסת עולמם מנוגדות כליל (פרק שלישי).

המחבר ממשיך וסורק את המקרא ומנסה לנפות מאפיינים ישראליים קדומים ששרדו בתוך המקרא היהודי: מטבעות לשון, שמות האל, היחס לפסלים ולאמנויות שונות, והתפיסה של הישראלים את עצמם ואת יהוה אלוהיהם השוכן בתוכם (פרקים רביעי וחמישי).

על פי מסקנתו, שהישראלים הקדומים האמינו שיהוה שוכן בתוכם, בודק המחבר את תאור המשכן המפורט במקרא, ומוצא כי המשכן, לפי תאור זה, מסמל את גוף האדם - המקום שבו שוכן יהוה. לעומת המשכן, המקדש היהודי שבנה שלמה בירושלים הינו בעל מאפיינים כנעניים-אליליים בולטים (פרק שישי).

המחבר מגלה שהעם הישראלי הקדום, וככל הנראה גם עמים עבריים אחרים, השתמשו בשנה בת שבעה חודשי ירח למדידת הזמן (לדוגמה, גילים בסיפור המקראי, ספירת השנים מיציאת מצרים וחלק ניכר מנתוני המלוכה, נקובים לפי לוח זה). הוא מוכיח שבכמעט כל המקרים שבהם נתוני זמן מקראיים סותרים נתוני זמן הידועים מן ההיסטוריה הכללית, הסתירה נפתרת כאשר מפרשים שנה מקראית כשנה עברית (בת שבעה חדשי ירח). תגלית זו פותרת גם את תעלומת הזמנים במצבת מישע המואבי. תגלית זו מוכיחה את אי-הרציפות התרבותית של עם ישראל: את התרחשותה של מהפכה שהשכיחה את התרבות הישראלית הקדומה (פרק שביעי).

לאחר שהבהיר נושאים מסוימים בתרבות הישראלית הקדומה, המחבר פונה לשחזור העבר. הוא מתאר את הרקע העברי של שבטי ישראל, כיצד הוגלו עברים מארץ כנען למצרים בימי פרעה תחותמס השלישי, כיצד ברחו ממצרים בימי משה וכיצד התגבשו לאומה המאוחדת באמונתה ביהוה השוכן בקרבה. המחבר מתאר כיצד חזרו העברים (הפעם כשבטי ישראל) לארץ כנען, מולדת אבותיהם (שברובה היתה הרוסה ונטושה) וכיצד צרפו אליהם את יושבי הארץ (בכללם ארבעת שבטי 'השפחות' המקומיים, שלא הוגלו למצרים ולא יצאו ממנה) ושילבו אותם בתוך הארגון השבטי שלהם על פי מדיניות המיזוג הישראלית. הספר גם מראה כי 'שבט לוי' היה שבט שדרכו יכלו קבוצות קטנות להכנס (להתלוות) אל העם הישראלי (פרקים שמיני ותשיעי).

המחבר מטיל אור חדש על המהפכה התרבותית שחולל משה בשבטי ישראל: איך יכלו שבטים אנרכיים לפעול יחדיו. כיצד החברה הישראלית הקדומה יכלה לחיות ולתפקד ללא חוקים. אילו מאפינים בתרבות המצרית נדחו ונשללו, ואילו ערכים וסמלים זכו להוקרה בתרבות הישראלית הקדומה (פרק עשירי).

המחבר מראה כי בניגוד למסופר בספר יהושע, התכנית הלאומית הישראלית לא כללה את השמדת עממי כנען, אלא ההפך: הברית הישראלית היתה פתוחה לקליטת כל יושבי כנען, הותיקים והחדשים, אשר יבקשו לאמץ את התרבות הישראלית ולקבל את יהוה כאלם (פרק אחד עשר). בכך מוכשרת הקרקע לתאור חדש של תולדות ישראל, החל מן 'השופטים' הראשונים ועד שמואל, הנאלץ, עקב הכיבוש הפלישתי, להקים מוסד חדש בישראל, מוסד הנגיד (שהנו בעצם במעמד 'שר בטחון'). מתוארים מחדש תולדות הנגידים הראשונים, שאול ודוד, עד למרד אבשלום. המחבר מראה כיצד הפכה ברית שבטי העבדים שברחו ממצרים למעצמה אזורית בתוך כמאתים וחמישים שנה (פרק שנים עשר).

בפרק האחרון המחבר מראה כיצד תפס שלמה את הנהגת המעצמה הישראלית בהפיכה, כיצד היה למלך הראשון בישראל, וביטל למעשה את החרות שהבטיחה מהפכת משה. כיצד חולל שלמה את הבסיס ליהדות המקראית ומדוע הקים בירושלים מכלול של בתי ובמות פולחן לאלים הראשיים של עמי ממלכתו, שבמרכזו בית המקדש הראשי, מקדש מלך, לאל של ירושלים היבוסית, שלם, המזוהה גם כ'אלוהים' או כ'בעל השמים'. שלמה מעז לזהות את האלים החיצוניים האלה עם יהוה אלוהי ישראל, ובכך בעצם מטשטש ומעלים אותו. המחבר מראה כיצד הוביל הדבר להתמוטטות התרבות הישראלית הקדומה (פרק שלושה עשר).

אתר הבית - Home Page