יסודות הרוחניות העברית 01. חירות עמוקה

יסודות הרוחניות העברית / עזיז אוהד אזרחי (שיעור פתיחה בנביעה יום רביעי  23.11.2011)

אני מזמן לפה את המורים הגדולים של הדרך העברית לדורותיה, מהתקופה הקדומה מאד, תקופת האבות, דרך משה, הנביאים והנביאות, חכמי הרוח של כל הדורות, להיות איתנו בעזרה ובהכלה ובהארה . לעזור לנו להמשיך את הדרכים שבהם הלכו, ואנו רוצים ללמוד אותם ולהמשיך ללכת הלאה.  אני פונה לעזרה, ומבקש עזרה. יהי רצון שהלימוד הזה יעשה טוב בעולם. אמן!תודה לכולכם שאתם פה. 

הקדמה לשיעור:

השיעור הזה הוא מבוא, שבמהלכו אני רוצה להנכיח, את האופן בו אני רואה את יסודות הרוחניות העברית.. אלה הם היסודות שעליהם אפשר לומר קמה נביעה, המעיינות שמהם נובעת נביעה. אלה יסודות של  רוח, יסודות של  חשיבה, שלחלק מכם יהיו לפעמים מוכרים מלימוד קודם שלנו בעבר, ולפעמים יהיו גם חדשים לגמרי. מרבית הדברים שאגע בהם במסגרת השיעור הזה רק בנקודה, בשיעור אחד, יפותחו בשיעורים אחרים של נביעה לכדי קורס שלם. מה שכאן יהיה  לפעמים הרצאה של שעה יהפוך אחר כך לקורס של עשר או עשרים  שעות, שבו נכנסים לעומק. וכפי שבודאי תראו, גם עשרים שעות לפעמים לא מספיקות כדי להקיף נושא.

הייתי רוצה שהדברים האלה יהיו בהירים לכל מי שלומד ומלמד בנביעה. אני לעולם לא דורש שאנשים יסכימו איתי. אבל זה שיעור שלי, ואני מביא כאן את ה'אני מאמין' שלי, אנשים מוזמנים גם לא להסכים איתי, זה בסדר. אך לי חשוב להבהיר את הדברים הללו ולומר שמבחינתי זהו הבסיס של מה שנקרא "רוחניות עברית", מתוך זה קמה נביעה,  , ומתוך הבנת הנקודות הללו אני רוצה שנתקדם בסלילת הדרך העברית של הרוח.

1.      מוצא ה"עבריים" ומשמעות המילה "עברי"

דבר ראשון צריך לשאול: מי בכלל היו העבריים?

אני רוצה לצטט מתוך הספר: "העם הישראלי – התרבות האבודה" מאת און זית. אינני אומר 'אמן' לכל מה שהוא כותב, אבל און זית יצר מחקר מרתק במינו על התרבות האבודה של הישראליים הקדומים. הוא מתייחס לתרבות של ישראל הקדומה, השבטית, ומראה עד כמה היא שונה מהיהדות, שהחלה להתפתח לדעתו כבר בימי ממלכת שלמה! והוא כתב על כך ספר רחב היקף ששווה להכיר. בעיניו התרבות הישראלית הקדומה זו תרבות אבודה לחלוטין.  היהדות לקחה את אבני הבניין של התרבות הישראלית הקדומה ובנתה מהם בניין חדש ושונה מאד מהמקור. זית  מנסה לשחזר מה היתה התרבות הקדומה הזו.

הנה ציטוט מספרו:

"העבריים לא היו בני מוצא או גזע אחד…שמותיהם מלמדים כי חלקם היו שמיים,…חלקם אכדיים, חלקם אמוריים… העבריים  היו תערובת של תושבים מקומיים וזרים. היו גולים מארצות הישוב. פליטים. מקום מוצא העברי היה שונה מן העיר שבה הוא נמצא.  הקבוצות .. היו פתוחות לקבלת פליטי תרבות נוספים".

הוא כותב זאת על סמך מחקרים ארכיאולוגיים. בחיבור מילוני אוגריתי[1] . מופיעים  סדרה של מונחים, ובתוכם: שודד,  עברי,  פושע. נמצאו שם גם כמה ספרי ניחוש וכישוף שבהם המונח 'עברי' מעורב עם ציורי אימה של מפלצות.

"במצרים נזכרים העבריים בראשית מאה חמש עשרה לפנה"ס, ימי תחותמס השלישי.  בתחילה כפועלי יקב בדלתא המזרחית של הנילוס, אחר כך כחוצבים, כורים וסבלים. רובם ככול הנראה הוגלו למצרים מכנען. …"

אלודברים שאנו  מכירים קצת מסיפורי האבות בספר בראשית. העבריים באו מכנען למצרים. על יוסף נאמר במצריים שהוא:"נער עברי".  ואחיו עובדים בדלתא, ולפי המקרא הם משמשים כרועי צאן. כאן הם נקראים עבריים בשל מוצאם, ולאו דווקא בשל מעמדם במצרים.

און זית טוען שלהרבה אנשים שחקרו את  הדברים לא היה נעים להגיד במפורש את מה שהוא הולך להגיד .. כי הרי 'זו התרבות שלנו …' וצריך כאילו לפאר אותה, אבל לדבריו: "בהיותנו משוחררים מעכבות לא יקשה לנו לתרגם את המונח הקדום 'עברי' על ידי מונח אחר  מן הלשון העברית בת זממנו אשר גזור מאותו שורש בדיוק: 'עבריין'".

יתכן אם כן שהעבריים הקדומים היו קבוצות של עבריינים ופורעי חוק. אנשים פליטי תרבות. פליטי קבוצות אתניות שונות, שמעצם טבעם איימו על החברה המסודרת  בארצות השונות, כי הם לא בדיוק ישבו בתוך התבנית החברתית הרגילה.  מן האזכורים הקדומים ניתן ללמוד שהם יצאו ממסגרת החוק המקובל. בשפה שלנו היום היינו אומרים שאלו "חבר'ה שיצאו מהמטריקס".  לכן החברה המאורגנת  סימנה אותם כעבריינים, כפושעים. וחלקם כנראה גם היו כאלה…

אבל אז מגיע משה, והוא בא אל העבריים  שיושבים במצריים עם בשורה. משה, לפי המידע בידינו, הוא בנם של העבריים, אך גדל כנסיך מצרי. איש שקיבל חינוך מצרי טוב, כמו שנסיכים מקבלים. אחר כך גם בילה זמנו במדבר. על פי הסיפור המקראי הוא מתחיל את פעילותו כאקטיביסט חברתי, ומוחה על חוסר צדק חברתי. הוא עושה זאת בהתחלה כמו הרבה אקטיביסטים אחרים בדרכים אלימות… ואז הוא נאלץ לברוח ממצרים. במדבר הוא חווה במחזה הסנה, וממנו הוא נשלח לשליחות חייו.

משה בא אל העבריים ומציע להם תרבות חדשה – תרבות של חופש.

2. בשורת משה – חירות עמוקה

"מצריים" זה סמל למצב של מקום צר. כזה שלא מאפשר לכנפי הנפש להפתח. יציאת מצריים היא סמל לחירות עמוקה. חירות מכל שעבוד

און זית אומר שלא קשה להבין למה העבריים היו קהל פוטנציאלי אוהד לבשורתו של משה. בשורת משה לא היתה עבריינית, אך היא היתה בהחלט מנוגדת לתבניות החוק של המזרח הקדום. משה אמר לעבריים בואו נצא מעבדות מצרים ונכונן תרבות רוחנית חדשה. על מה מתבססת תרבות רוחנית זו? על פסוק שנאמר יותר מאוחר (ברטרוספקטיבה) בסוף ספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל- איש הישר בעיניו יעשה".

התרבות הרוחנית שמשה הביא לעבריים, היא תרבות שקוראת לאדם לא להישמע לחוק חיצוני, אלא לגלות את הוויה בתוכו. לגלות את הכוח האלוהי, יהוה – בתוכו, ורק מתוכו לפעול. איש הישר בעיניו יעשה, או הישר בעיני יהוה יעשה. בתרבות שמשה בישר, אדם נקרא להתבונן פנימה, לגלות את הכוח האלוהי בתוכו, ולפעול בהן צדקו מתוך האמת הכי פנימית שלו. העבריים כעבריינים פוטנציאליים, כפורעי חוק, היו קהל פוטנציאלי לקבלת הבשורה הזו. הוא לא בא ואמר להם "בואו נקים מדינת חוק" אלא "בואו נקים תרבות שהיא במובן מסוים סוג של תרבות אנרכיסטית". אך בצד הטוב של תרבות אנרכיסטית.  אין חוק חיצוני, אלא החוק האמיתי הוא: היה קשוב לאלוהים שבליבך.

וכך במפגש המכונן בסנה,  משה שואל את אלוהים:  "הנה אנוכי בא אל בני ישראל ..ואמרו לי מה שמו .. מה אומר אליהם "? –  בשם מי אני בא לדבר אליהם?

"ויאמר אלוהים אל משה אהיה אשר אהיה. כה תאמר לבני ישראל : אהיה שלחני אליכם".

אלוהים בסנה מסרב לבקשה האנושית כל כך של משה. תן לי משהו להיאחז בו. אני בא עם בשורה. אבל איך קוראים לך?  מה אומרים, איך עושים? תגיד משהו. משה מבקש בקשה מאד אנושית. והאלוהים שהתגלה לו בסנה אומר לו: לא חביבי, כאן זו בשורה אחרת. לך פתוח. אתה הולך אל הלא נודע,  אתה באאליהם בשם הלא נודע. אנו לא באים להביא עוד אליל. זו לא תרבות שבאה לומר "יש כוח  חיצוני גדול וחזק מכם – ואתם תישמעו לו!" כיהתרבות הזו אומרת משהו לגמרי אחר :"יש כוח גדול ומופלא – ואתם חלק ממנו!.  אם תתחברו אליו – הוא יפעל דרככם!"

לתרבות הזו אין אלילים!  גם לא אותו אליל שקוראים לו 'אלוהים'. הרי אפשר לקרוא לאליל בכול מיני שמות.  אפשר לקרוא להם  בשם הוויה גם כן. אלילות זו תפיסה, וזה לא משנה אם קוראים לאליל כך או אחרת.

אלוהים שולח את משה מתוך אמירה : לך פתוח, "אהיה שלחני אליכם".

מה פרוש "אהיה"? – אני אהיה מה שאני אהיה.

משה הולך לבשר בשורה שאינו יודע בדיוק את פרטיה. הוא לא יודע להגיד יותר מידי עליה מבחינת הפרטים של איך ומה יהיה. הוא רק אומר: יש לי חזון  פתוח – ואתם חלק ממנו. זה לכאורה מאד מוזר.

אבל במפגש הבא שלו עם אלהיו, המתועד בתחילת פרשת "וירא". בספר שמות. שם כבר מתגלה שם של אותו כח אלהי:"ויאמר אליו אני יהוה"

אגב, אנשים נוטים לא לבטא את השם הזה – יהוה. זה חלק מהריחוק של יהודים מאלוהיהם. אך בכל מקרה, הניקוד יְהֹוָה (עם חולם באות הא) אינו נכון. הוא נובע מכך שבמקום להגיד יהוה אומרים "אדנ"י. שמנוקד חטף פתח מתחת לאלף,  חולם באות השניה, קמץ בשלישית. הניקוד הזה הושם מתחת לשם יהוה בדפוסים של התנ"ך כדי שיגידו "אדני" והפך להיות כאילו הוא הניקוד של שם יהוה: חטף שהפך לשווא, מתחת ליוד, חולם וקמץ שמו על האותיות הוה. וכך נוצר השם יְהֹוָה.  אבל אין במקורות העתיקים צירוף כזה, אין מילה כזו. יכול להיות שלא היה לשם הזה כלל הגייה. שזה שם ללא ניקוד, אלא שם הנשימה בעצמה. נשמת ההויה. יש אומרים שהשם י-ה-ו-ה התגלה למשה במדבר – מי שהולך במדבריות שומע את הרוח לוחשת בין הסלעים י—-ה….ו'—-ה.

ההיגוי הנכון של האות ו' צריך להיות כמו W  באנגלית (כמו שהתימנים הוגים אותה). את האות V  באנגלית מבטאת האות ב' ללא דגש.

לכן אם מבטאים את השם ללא ניקוד כלל זה מתגלה כהגיית צליל הנשימה בלבד. כמו שהרוח נושבת. זו הנשימה הקוסמית שנושמת את המציאות כולה אל קיומה.

בשיעור שעוסק בנשימה ואהבה, אחת מטכניקות הנשימה שדון תתרגל עם הלומדים תהיה צורת נשימה מדיטטיבית עם האותיות האלה של י-ה-ו-ה. נשימת ההוויה.

נחזור לנושא, האל אומר למשה כך: "אני יהוה, ואירא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי". אבותיכם הכירו אותי אמנם, אך בלבוש אחר.

מהו "אל שדי" לא יודעים בדיוק. אך קל להבין שמאד יתכן שהמילה "שדי" רומזת לאלוהות נקבית, שהיתה מסומלת  על ידי שדיים. שדיים  להנקה, לשפע, וגם יש לזה קשר למילה 'שַׂדֶה', שהוא כמו השדיים של האדמה, המעניקה שפע חיטה ומזון לילדיה. כמובן היהדות עשתה מזה ביטוי של אל זכרי (ובקבלה השם "שדי" קשור לספירת היסוד ומבטא את איבר המין הזכרי של האלהות…). אך מאד ייתכן שבתרבות הקדומה המסופוטמית, ממנה באו אבותינו, או אותם שבטים שמרמזים אליהם, היתה אלוהות נקבית, שהתחברה עם אל. אל ידוע לנו  כאליל כנעני מקומי. הוא היה ראש הפנתיאון הכנעני בארץ כנען. "בית אל", למשל, שנחשבה למקום קדוש לישראלים הקדומים, זה "הבית של אל". אל היה בן זוגה של אשרה ואבי האלים כולם במיתולוגיה הכנענית[2].

צריך אולי לציין כי מקובלים וחכמי דקדוק עברי מימי הביניים ראו את המילה "שדי" כנגזרת של המונח "שודד". ככינוי לכח המשדד את מערכות הטבע. אם העבריים הקדומים עבדו את אל שדי, והם היו סוג של פורעי חוק שזוהו עם שודדים, אולי יש רגליים לדבר ששם אלהיהם היה קשור לכח המפרק את המסגרות הידועות ומשדד אותן. זה דבר שצריך בדיקה, אבל בעיני הפשטות המידית היא הכי חזקה, גם אם היא לא נוחה ליהודים המסורתיים הרגילים לאלהות זכרית בלבד. אין מי שלא יקשר באופן מידי את המילה "שדי" עם המובן הכי פשוט שלה: "השדיים שלי". ומי יכולה לומר זאת? כנראה רק האלה…

אבל בהתגלות אל משה אומר יהוה, אני נודעתי לאבותיכם דרך כוחות אלוהיים אחרים, דרך התודעה של אל-שדי, אבל עכשיו אני מגלה לך משהו אחר שלא היה קודם. "ושמי יהוה לא נודעתי להם". לאבותיכם לא נודעה התפיסה היהווית, התודעה הזו של השם יהוה, על פי פשט הפסוקים זו תודעה חדשה.

3. אז מיהו יהוה?

הכוח הזה שנקרא יהוה הוא לא אליל שנמצא בתוך העולם. חז"ל אמרו: "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו".  ולכן קראו לו גם "המקום", כדי להדגיש שהוא לא מישהו שניתן למקמו בתוך חלל העולם. להיפך – העולם כולו חבוק ומלא ביהוה. העולם כולו ספוג אלוהות. כמו שאומר ירמיהו בפרק כ"ג: "הלא את השמיים ואת הארץ אני מלא". אפשר לקרוא זאת: אני מלא, כלומר 'אני ממלא'. אני ממלא את השמיים ואת הארץ. ואפשר לקרוא זאת: אני מלא במובן של 'הם בתוכי'. אין מקום מסוים בשמיים או בארץ שבו נמצא אלוהים. אני המציאות, אני הנשימה הקוסמית, יהוה זה הנשימה הקוסמית שנושמת את המציאות אל התהוותה המתמדת.  והנה הפתעה: גם אנחנו חלק משמיים וארץ! הכוח הזה לא נמצא רק באבנים, ובציפורים. הוא נמצא גם באנשים – בנו. לכן הדרך למצוא את יהוה היא להתחבר לאותו כוח האלוהי שנמצא בתוכנו. אך כשאני אומר "בתוכנו" הכוונה היא  לא במובן הפשטני פסיכולוגיסטי – המפרש זאת ככוח בתוך הפסיכולוגיה הנפרדת שלך.

הרבה אנשים אומרים "אלוהים זה משהו בתוכך", אבל הם רואים את האדם כאגו נפרד, ובתוכו יש רגש כזה שאתה קורא לו אלוהים. לא על זה אנחנו מדברים כאן!!

מה שאנחנו אומרים הוא שאתה, וכל תאיך, כל התודעה שלך, אתה בתוך אלוהים, אתה מוצף אלוהים, ספוג אלהים, הוא בתוכך ואתה בתוכו. היא בתוכך, ואת בתוכה. הכול מוצף בהצפה הגדולה של הנוכחות האלוהית, והאשליה שלנו היא שאנו תופסים את עצמנו כישויות נפרדות. אנו כטיפות באוקיאנוס שחושבות עצמן לישויות נפרדות. מולקולת מים שמסתובבת ואומרת אני… אני והצרות שלי! אך באמת אנחנו חלק בלתי נפרד מהאוקיאנוס הגדול והאין סופי של האחדות האלהית. במצבים מדיטטיביים ניתן לחוות את זה באופן ישיר.  דימוי  אחר שנותנים לתחושה הזו הוא של גלים באוקיאנוס. כאילו אנחנו גלים וכל גל רואה עצמו כישות נפרדת ומאד מוטרד מבעיותיו שלו, אבל האמת היא שמעולם לא היינו נפרדים מ האוקיאנוס הקוסמי של יהוה.

לכן באה הבשורה של משה אל העבריים ואמרה: שחררו עצמכם מכול חוק אחר. אתם לא עבדים לשום מערכת של חוקי אנוש. יש בתוככם את הכוח הגדול ביותר, ואם תעיזו לקרוא בשמו – אתם חופשיים!  לקרוא בשמו – הכוונה להתחבר אליו. אם קוראים בשם ולא מתחברים לאיכות הזו זה כמובן לא כלום. צריך לפתח את היכולת לקרוא בשם יהוה ולהתחבר לאמת העמוקה הזו, שהיא אמת מופשטת לחלוטין. זו היתה הבעיה  הקבועה של הדרך העברית הקדומה. זו לא דת, זו דרך חיים של אנשים חופשיים, והיא מושתתת על הכרה מופשטת לחלוטין. און זית, שאני מאד ממליץ לקרוא את הספר שלו, מביא ציטוטים של יוונים קדומים שהכירו את העבריים ומתיחסים משום כך גם ליהודים כ"עם ללא אלוהים". גם דוד אמר לגולית: "היום תדע שיש אלוהים בישראל". משמע שגולית לא האמין שיש אלוהים בישראל. למה אין אלוהים בישראל? כי מהתפיסה האלילית לא נראה ברור שיש לישראלים הקדומים אלוהים. כשאין לך אליל מסויים שאתה אומר "זה האלוהים שלי", אלא אתה מחובר לכוח קוסמי שאין לו צורה, והוא בכלל בתוכך ואתה בתוכו – הוא לא נתפס כאלוהים בעיני מי שרגילים לקונקרטיות אלילית.  גם ירמיהו הנביא שומר על האיכות הקדושה הזו של הכוח הישראלי הקדום. הוא אומר את הפסוק: "גם חסידה בשמיים ידעה מועדיה, ותור, וסיס שמרו את עת בואנה, ועמי (אבל עמי) לא ידעו את משפט יהוה. איכה תאמרו חכמים אנו ותורת יהוה איתנו…עט שקר סופרים… הבישו חכמים… הנה בדבר יהוה מאסו וחוכמת מה להם".

"בדברים הנועזים האלה דוחה ירמיה את כל השמחים על ספרי התורה וההלכה שבידיהם, הסבורים כי על כן דבר אדוני בידיהם, כי תורת הוויה איתם." – כותב און זית.

ירמיהו קובל על כך שאנשים כותבים ספרי תורה בשם הויה, אך אינם מחוברים לכוח האמיתי של יהוה. את הכוח האמתי של יהוה תוכל לדעת רק כשתדע אותו כמו החסידה. כמו שהחסידה יודעת. איך החסידה יודעת? זה הטבע שלה!

און זית: "ירמיה מדמה את משפט יהוה חסר הכללים לחוקים הטבועים בבעלי חיים שונים. בע"ח אלה נראים כשומרים בקפדנות על חוקים מקודשים למרות שאין הם כתובים, ואף אינם מנוסחים בשום מקום. ולמרות שאין גורם חיצוני להם המאלץ אותם להישמע לחוקים אלה, הם נשמעים ל"חוקים" אלה משום שהם טבועים בקרבם. הם פשוט נשמעים לצו ליבם". (העם הישראלי, עמוד 79)   

משפט יהוה של ירמיהו הוא צו ליבך העמוק ביותר. התחבר לטבע העמוק שלך כמו שהציפורים יודעות את טבען ועפות. אם האדם יהיה מחובר לטבעו הוא יהיה מחובר לאלוהי אמת, לכוח האלוהי האמיתי שבתוכו. אלא שהאדם, בניגוד לבעלי חיים, מסוגל גם לבחור להתנתק מאותו כח. הוא יכול לבחור גם לא להקשיב.

כבר ירמיהו הנביא, בסוף מלכות יהודה[3], מבכה על אותם אנשים שאומרים שהדרך להכרת אלהים כתובה בספרים שלהם, ואינם קוראים לאדם להתבוננות עמוקה אל תוך טבעו האמתי של האדם. ירמיה סובר שהם כותבים בעט שקר, ומחזיקים בספרים שהתורה בהם אינה אלא זיוף של האמת. עלינו לתהות אם במקרה הספרים הללו שעליהם הוא מדבר עברו במסורת הסופרים והחכמים עד אלינו כיום, ואנו מכירים אותם כספרים הקדושים של הדת?? בכל מקרה מה שחשוב לומר זה שמשפט יהוה שירמיה מכיר הוא שונה, ומה שוהא דומה לו זה לאופן בו הציפורים יודעות את דרך הנדידה ודרך התעופה שלהן. מתוך עצם טבען. והן כמובן מסמלות חופש תנועה (הוא לא בחר לדמות את דרך הקודש לצב, או לארנב, אלא לחסידה וסיס, לציפורים העפות במרחב ומבטאות חירות שהאדם שואף אליה).

4. אז מה זו "עבריות"?

מדרש רבה שואל למה נקרא אברהם בשם "אברהם העברי" ומביא לכך כמה הסברים אפשריים:  רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד. רבי נחמיה אמר: שהוא מבני בניו של עבר. ורבנן אמרו- שהוא מעבר הנהר, והוא משיח בלשון עברי.

יש כאן שלוש דעות למה מישהו נקרא עברי . במקרה הזה – אברהם העברי. דעה אחת אומרת – כי הוא מבני בניו של עבר – זה הסבר אתני. רבנן מציעים  – הסבר תרבותי. הוא מדבר עברית ובא מחבל ארץ שגרים בו העברים

אך רבי יהודה אומר את ההסבר המהותי – הוא נקרא עברי כי הוא מעבר. כי הוא חושב אחרת מכל העולם. כי הוא עבריין תודעתי. כי הוא שונה. "כל העולם מעבר אחד – והוא מעבר אחד". מי שמעיז לחשוב מחוץ לקופסא, מי שמעיז להביא קול אחר, שונה, נקרא עברי. החברה תופסת אותו אולי כעבריין, כי הוא אחר, הוא מעבר והוא עובר כל גבול.

חשוב להכיר את שלושת ההסברים האלה כי  גם בימינו הם תקפים. אחת הבעיות של "נביעה "היא שאנשים חושבים שאנחנו קוראים לה "אקדמיה עברית" מהסיבה האתנית. כאילו זו האקדמיה האתנית של העם הזה. או מסיבה תרבותית – כי לומדים טקסטים שנכתבו בעברית. כל הדברים האלה אכן טובים. טוב להיות מחובר לשורשים האתניים שלך ולסביבה ולשפה ולתרבות שלך. אך מבחינתנו, האקדמיה העברית של הרוח, היא האקדמיה העבריינית של הרוח. היא בעיקר האקדמיה שמציעה חיבור למה שמעבר, שמציעה לאדם להגיע לשורש נשמתו היחודית. לא להיות חלק מעדר, גם לא מהעדר היהודי. להיות עצמי, אותנטי, נובע ממקור החיות הפרטי של נשמתו. ומה שרואים כשנמצאים "מעבר" לעולם הפירוד זה את האחדות הגדולה של הקיום, את י-ה-ו-ה את נשמת החיים כולם, שמאפשרת חירות עמוקה, כפי שדברנו קודם בסוד שם הויה.

אין אמנם סתירה הכרחית בין הפירושים הללו, אך הם שונים. מי שמוגדר עברי לפי רבי יהודה, יכול להיות שלא יהיה מוגדר עברי לפי רבי נחמיה. יכול להיות מישהו מבני בניו של עבר למשל, שרבי נחמיה יגיד שהוא עברי כי הוא מוצא אתני עברי. אך הוא מרובע שלא מעיז להיות חופשי, ולכן רבי יהודה יגיד שהוא לא מעבר והוא לא עברי. מאידך יכול להיות אדם שבא מעם אחר ואינו מדבר עברית אבל רבי יהודה יגיד אתה עברי כי אתה "עבריין מחשבתי", כי אתה חושב מחוץ לקופסא, כי אתה קורא תגר על השיטה, ולכן גם אם אינך מדבר עברית ולא נולדת לאם עבריה בכל זאת אתה משלנו.

בנביעה כל מי שהוא "עבריין של הרוח" כי הוא מחובר לאחדות הגדולה שמעבר לפירוד – מוזמן.

הדרך העברית של משה הציעה חזון של חירות עמוקה לאדם. על ידי פיתוח הכרה בכך שאינו עבד המערכת, (כל מערכת. "פרעה" אינו אלא סמל. מלא פרעונים מסתובבים גם כיום) אלא מחובר באופן ישיר ובלתי אמצעי אל האחד הגדול. 

חזון משה אם כן הוא חזון של חירות עמוקה. הוא בא לעם עבדים ואמר להם  אתם יצורים חופשיים. ולכן אני לא בא להכניס אתכם לשעבוד אחר. בואו נבנה תרבות אחרת. תרבות שאין בה  מלך, שאין בה שלטון מרכזי, שיש בה השראה אלוהית. כפי שאכן היה בישראל עד ימי שאול. עד שבאו השבטים לשמואל הנביא ובקשו ממנו "שים עלינו מלך ככול הגויים". העם לא החזיק בסופו של דבר את החזון הגדול של משה.

משה אמר: "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם חיים כולכם היום". חי זה לא מי שמהלך על שתיים. חי זה מי שמחובר למקום הפנימי של נשמתו.  חי היום, עכשיו, לפי כמה שיהוה זורח בתוכו. ואם לא, אז הוא רק בגדר מת מהלך על שתיים.

יש סיפור, שמקורו כנראה סופי, אך בעיני מקורו יהוה:  איש הגיע לעיירה מסוימת. והכניסה היתה דרך בית הקברות. הוא הולך ורואה שעל המצבות כתוב: משה חי שנתיים, רבקה חיה שלוש שנים, יצחק ארבע שנים. חושב  לעצמו: בטח היתה פה מגיפה. הוא מגיע לעיר ושואל: מה קרה? הייתה אצלכם איזו מגיפה? אמרו לו: לא… בעיירה שלנו יש מנהג מקומי, שכל אחד נושא בכיסו פנקס.  בסוף כל יום כל אחד כותב בפנקס כמה זמן במהלך היום הזה הייתי באמת חי. (נסו היום לפני השינה לכתוב כמה זמן הייתי חי..). ואז  כל אחד כותב : שלוש דקות היום, שעתיים אתמול. וכשהאדם נפטר מסכמים את הכול. וגם אם נפטר בגיל שמונים כביכול כתבו על המצבה שלוש שנים. כי בכל שאר השנים הוא היה מת. זו משמעות "ואתם הדבקים בהויה..,חיים כולכם היום".

שאלה: איזה ספרים מתעדים את העבריות הזו שקדמה ליהדות?

תשובה: אין הרבה ספרים או מקורות כאלו. מהסיבה הפשוטה שהיהדות מהרגע שנוצרה כדת, לקחה את הדמויותהמרכזיות של העבריות ואפילו את שם האלוהים, ובנתה מכל זה תרבות שונה לחלוטין המבוססת על אותם יסודות. היא ערכה את הכתבים העתיקים והשאירה כמעט רק את מה שהתאים לה. און זית ואחרים עורכים בעצם סוג של "ארכיאולוגיה טקסטואלית", כדי לחשוף את התרבות שהיתה לפני התרבות שהשתמשה בטקסטים  הללו שימוש שניוני. לכן און זית הוא מקור עיקרי, אף כי כאמור – אני לא בהכרח חושב שכל מה שהוא מציע זו אמת לאמיתה, אבל כל מה שהוא מציע זו הצעה טובה לחשיבה אחרת. מקור אקדמי נוסף , הוא ספרו של פרופסור ישראל קנוהל. ישראל קנוהל הוא פרופ' למקרא מהאוניברסיטה העברית. הוא בא מבית דתי במקור. פרופ' קנוהל כתב מספר ספרים. חלקם לדעתי קריאת חובה לתלמידי נביעה! אחד מהם, קטן וקל לקריאה, יצא בהוצאת האוניברסיטה המשודרת ומשרד הביטחון: "ריבוי פנים באמונת הייחוד".

עוד ספר שהוציא קנוהל לאחרונה נקרא: "מאין באנו". שם נשאלת השאלה האתנית דווקא. מי אנחנו, העם העברי? הוא מגיע למסקנה מעניינת שעם ישראל התקבץ מקבוצות אתניות שונות, שחלקן כנעניות חלקן הגיעו ממצריים וחלקן הגיעו ממסופוטמיה.

ספר נוסף שיצא לאחרונה הוא מחקר חוץ-אקדמה מעניין שנקרא "מהפכת הנחושת". ספרו של נסים אמזלג. קראתי קטעים ממנו. הייחוד בספר שהוא לא חקר את התנ"ך אלא דווקא מבוסס על חקר מקורות ארכיאולוגיים חיצוניים שמנסה להבין מהם מקורותיה של האמונה ביהוה ומה משמעותה. כאמור: לא צריך לקבל גם את דבריו כ"תורה מסיני"… אבל זה מרחיב את הדעת, ומעלה סימני שאלה מאד טובים.

5. החיבור למה שמעבר, בשפת התודעה הקבלית:

אני רוצה להעמיק רגע במשמעות החיבור למה שמעבר.

הפסוק אומר "ואתם הדבקים בהוויה חיים כולכם היום".

החיבור המדובר הוא חיבור של דבקות למה שמעבר לזמן ולמקום גם יחד. אנו שבויים בקונספציה של זמן ומרחב, וזה שימושי, אך צריך להבין שזו קונספציה בלבד. התודעה שלנו מתפקדת היטב כשהיא מייצרת את תודעת הזמן והמרחב. אך זו לא "המציאות", זו קונספציה של המינד. מה שנקרא "עולם": עולם מלשון העלם. העולם הוא העלם של האמת העמוקה יותר, שנמצאת מעבר ל"עולם". עולם בעברית זה שילוב של זמן ומרחב. כמו המושג: "לעולם ועד" או "מעולם ועד עולם" שהכוונה לנצח בממד הזמן. בעברית הזמן והמרחב קשורים זה בזה. אלו לא שני דברים שונים, אלא שתי צורות שבהם התודעה שלנו מסדרת את מה שאנו מכנים "עולם" – על ידי יצירת קונספט תפיסתי של זמן ומרחב.

אבל "מה שמעבר" לעולם הוא האחדות הגדולה, האוקיאנית, של ההויה. הדרך העברית מחוברת לשם. בקבלה זה נקרא עולם האצילות (בסוד היוד של שם יהוה) וזה נפתח כמו שאלומת אור נפתחת על ידי פריזמה. איך זה פועל בנו כשאנו מחוברים? ככה:

ברובד של עולם הבריאה  – אנו מקבלים תודעה רחבה. מודעות  consciousness, awareness – ה של שם יהוה.

ברובד של עולם היצירה (בסוד האות ו של שם השם)- החיבור הזה יוצר לב פתוח. לא לב מתגונן ושמור בשריון. כשאתה מחובר ליהוה אתה אמיץ – במובן שהלב שלך יכול להיות לב פתוח.

ברובד של עולם העשייה (בסוד האות ה האחרונה בשם השם), כשאתה מחובר לאור הזה של האצילות יש לך את הכוח לעשות מעשים שמביאים ריפוי ותיקון לעולם. Loving action .

כשאתה לא מחובר בדבקות ליהוה – אין לך אומץ. אתה פחדן. אתה חושש מה יקרה לך. אבל כשאתה מחובר לאחד הגדול אתה נהיה אמיץ כי אתה יודע שמה כבר יכול לקרות לך? מה שמושפע ממאורעות העולם הזה זה רק מה שתחת הנהגת העולם הזה, עולם התופעות. אבל אתה מכיר בתוך עצמך משהו שאיננו חלק מהמשחק, משהו שמכיר את המשחק, אפילו אוהב אותו, אבל לא יכול להיות מושפע ממנו. זה מי שמשחק את המשחק, ולו שום דבר לא יכול לקרות באמת. מתוך כך בא האומץ ללכת עם לב פתוח, לחשוב אחרת ולעשות אחרת! ואלו דברים שחשובים בדרך העברית.

 6. אז במה שונה הדרך העברית מהיהדות?

כאשר נוצרה היהדות, והיא נוצרה בזמן מסוים, שבמהלך השיעורים הללו אנחנו נתארך אותו, מתחיל תהליך של שינוי תרבותי שעם ישראל עובר על ידי המנהיגות שלו, שיוצרת  במודע, אט אט, את התרבות הרוחנית שאנו קוראים לה היום "יהדות". לוקח לתרבות החדשה הזו כשמונה מאות שנים ויותר עד שבסביבות המאה השניה והשלישית לספירה היא מתגבשת והופכת להיות התרבות השלטת והמוכרת כ"יהדות". אך התרבות הזו עשתה שלושה שינויים גדולים ביחס לתרבות העברית שקדמה לה, ואנחנו רוצים לשחרר את עצמנו מאותם שינויים ובמובן זה לחזור ולהתחבר למקור העברי:

ביחס לטבע: התרבות של היהדות הרבנית באופן מודע עשתה תהליך של ניתוק מהמימד הרוחני של הטבע. זה נבע מחשש לעבודת אלילים. כשאת מחוברת למימד הרוחני של הטבע ופוגשת עץ ואומרת: "וואו, איזה עוצמה יש לך! כמה אתה נפלא!" היהדות חוששת שתתחילי לעבוד אותו. המשנה אומרת: "כל ההולך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה הריהו מתחייב בנפשו" (פרקי אבות). חכמים רצו להתחבר לתורה הכתובה. לא לתורה שבטבע. כוונתם היתה תתחבר לאלוהים דרך הטקסט –  ולא דרך הטבע.

את התהליך ההפוך שאנו עושים עכשיו התחילו כבר המקובלים לפנינו, והעמיקו אותו החסידים. בכל מה שאנחנו אומרים אנחנו לא באים מאפס, אלא בוחרים להדגיש ולהעצים כיוונים שכבר היו במסורת הענפה של התרבות העברית, אלא שהם צריכים חיזוק והדגשה כדי שיתפסו באמת מקום משמעותי.  לכן אמרו המקובלים ש"הטבע" בגימטרייה = "אלוהים". אבל היתה זו רק ההתחלה. אנחנו לומדים שאפשר להכיר ברוח הטבע, בלי להשתעבד לה. אפשר בהחלט לעבוד עם הטבע ולא לעבוד את הטבע. ומי שנמצא במסלול שמאניזם עברי ילמד את הדברים היטב.

מימד הנשיות - היהדות הרבנית יצרה תהליך של הדחקה של הנשיות. לא של נשים. ליהדות אין כלום נגד נשים שמדחיקות את נשיותן. לנשים שמדחיקות נשיותן שרים "אשת חיל מי ימצא" בכל ערב שבת. "אשה צדקנית מחכה לבעלה שיחזור מבית המדרש ושכר הרבה תקבל"… אך נשים שמבטאות נשיותן הן מסוכנות, הן ליליות, הן זונות, הן פרוצות. ובשלב מסוים בהיסטוריה שלנו, שלא כל כך מספרים עליו, היה גם ציד מכשפות, שנערך על ידי גדול הרבנים בתקופה ההלניסטית  שמעון בן שטח, שתלה שבעים מכשפות באשקלון. הוא היה אחיה של שלומציון המלכה שהיתה אשתו של המלך ינאי בסוף תקופת החשמונאים. התלמוד מספר בגאווה גדולה על כך ששמעון בן שטח מצא שבעים מכשפות במערה באשקלון , תפס אותן עם התלמידים שלו ותלה אותן[4].

שמעון בן שטח הוא אחד מדמויות המפתח ביצירת התרבות הרבנית. הוא היה ראש בית הדין בתקופה ששאר החכמים נכחדו, כי ינאי המלך  רצח אותם. שמעון בן שטח היה אחיה של אשתו אז הוא לא רצח אותו. שמעון בן שטח הוא אחד האחראים למה שאנו מכירים היום כ"יהדות". הוא גם אחראי דרך אגב לחוק חינוך חובה לילדים.

על כל פנים – התרבות היהודית יצרה הדחקה של הנשיות, ולא רק של נשים.

בתרבות העברית המתחדשת אנו רוצים להביא לכך תיקון ולעשות מקום לנשיות ולנשים גם יחד. גם כאן היה זה  הזוהר שהתחיל בתהליך השבת הנשיות לתמונה האלהית  כבר במאה השלוש עשרה. גם החסידות עשתה הרבה בכיוון, והשבתאות עשתה גם היא הרבה. אצל המקובלים היה שבח גדול לנשיות עצמה,  אבל בלי נשים…  אצל השבתאים לעומת זאת היתה פריחה מסויימת גם לנשים. שבתאי צבי, שחי במאה השבע עשרה,  היה הראשון שאמר לנשים: עד היום הייתן משועבדות תחת בעליכם, ואני קורא לכך סוף. הוא ראה עצמו כמשיח, ואמר אני באתי לבטל גזירה זו. נבואת נשים ברחובות איזמיר היתה גם היא תופעה נפוצה בתקופה השבתאית.  .  שבתאי צבי אמר שנגמר הדיכוי. אבל הוא  היה "יותר מידי" עבור העולם היהודי של תקופתו. עוד נדבר על כך בהמשך.

הרצון שלנו , וכפי שאמרתי אנו לא מתחילים עם זה, רק מדגישים דברים שהיו קודם, זה לעזור לנשיות להגיע מחדש לחיינו. זו מהפיכה משמעותית לנשים ולגברים כאחד. כדי להיות גבר שמסוגל להכיל נשיות גם אצל עצמו וגם אצל זוגתו צריך לעבור תהליך התפתחותי עמוק. זה לא פשוט להכיל את הנשיות ולא לדכא אותה. יש לנו כל כך הרבה כלים לדכא אותה ולגרום לה להעלם מהשטח שזה מאד מפתה לעשות כך כשהיא מאתגרת אותנו… ואני מדבר על נשים ועל גברים כאחד. נשים לוקחות גם הן חלק נכבד בדיכוי הנשיות. הן עושות זאת לעצמן ולבנותיהן ולתלמידותיהן – כשליחות נאמנות של התרבות הפטריארכלית. כיום אנחנו רוצים לדעת להביא אותה מחדש באופן נכון למרחב הפנימי של נפשנו וגם למרחב הציבורי. לתת לה מקום של כבוד, כיאה לה, להקשיב רוב קשב מה קולה של הנשיות אומר. כולנו צרכים לעבור לשם כך תהליכים, ואני מברך אותנו שנדע לעשות זאת. מי שילמד במסלול לאהבה ומיניות מקודשת יעמיק בדברים הללו הרבה. וגם במסלול למקובלים חדשים תנתן על כך הדעת בהרחבה, תוך ניסיון לחדש קבלה נשית משלימה.

המימד השלישי זה היחס לאומות העולם ("הגויים").

היהדות יצרה תהליך של הפרדה מהגויים, שכרוך בקומפלקס של רגשי התנשאות ורגשי נחיתות. בעקבות טראומות שעברה נוצרה בתוך היהדות פארנויה. אנחנו רוצים לברך את עצמנו שנשוב מחדש לחיק המשפחה הגדולה שלנו – שזו משפחת בני האדם, והחיות, והצמחים. פשוט לחזור לבריאות הטבעית שלנו. לא על ידי הכחשת התרבות שלנו, אלא על ידי חיבור לאותם שורשים בתרבות שלנו שהם מספיק חזקים, כך שאינם מפוחדים, ואינם נזקקים לא להתנשאות ולא לנחיתות. לא צריך להסתכל על אומות אחרות לא בהערצה ("וואו.. בודהיזם..שאמאניזם…") וגם לא בהתנשאות ("הגויים הללו עובדים עבודה זרה, ורק לנו יש נשמה אלהית. להם אין) עלינו להיות חופשיים מכל ההבלים הללו. לפגוש את אומות העולם במקום של אחים ואחיות. לנו יש מתנות להביא וגם להם יש מתנות להביא. אצלנו יש הבלים, וגם אצלם… האנושות כיום נמצאת במשבר. וכשהספינה תטבע כולנו נטבע איתה. כולנו צרכים להביא רפואה ומזור לעולם כיום, ורק יחד נוכל לעשות זאת. כמו שרבי זלמן אומר באנגלית: "The only way to get it together – is together"

—- 

7. ערכי היסוד של נביעה:

לסיום, אני רוצה לגעת בכמה ערכים שהם לדעתי "ערכי יסוד" של נביעה – ועל פי מיטב הבנתי נובעים ישירות מתוך מהפכת משה:

1. שוויון הזדמנויות לכל אדם, ללא הבדלי גזע, מגדר, או העדפה מינית. תוך הכרה בייחוד של כל אדם, כל מין, וכל עם. כולם שווים – זה לא אומר שכולם אחידים. לכל אחד המתנה שלו. לגברים יש מתנה שונה מלנשים. להומואים יש מתנה מיוחדת, לטרנסג’נדרים. לשעירים ולקרחים… לגבוהים ולנמוכים…. אנו מכירים בייחודיות של כל אחד. כל מתנה שכל אחד מביא מבורכת. ויחד עם זה שוויון הזדמנויות לכל אדם באשר הוא.
2. מחויבות אקולוגית להבראת כדור הארץ.  מאי שימוש בכלים חד פעמיים בכינוסים שלנו, ועד לפיתוח חשיבה גדולה של איך עושים דברים אחרת ברמה הגלובלית.
3. חופש הבחירה של האדם הוא ערך מקודש. לכן התנגדות מוחלטת לניצול כוח ומעמד באופן שמצמצם את חופש הבחירה של הפרט. זה אומר גם כאן, בתוך נביעה. יש לנו כאן מערכות יחסים של מעסיקים ומועסקים, של מורים ותלמידים. עלינו לתת את הדעת על כך ולשים לב למצבים בהם עלול להיות ניצול בלתי ראוי של מעמד או כח. מתי זה קורה באופן לא נכון? כאשר חופש הבחירה של הפרט נפגע כתוצאה מסמכותו של האחר. עלינו תמיד לאפשר חופש בחירה, ולהיות ערים אם מתרחשים דברים שנוגדים את הערך הזה של החופש האנושי הבסיסי כל כך לבחור מה טוב לי ומה נכון לי לעשות.

1. שאיפה לשלום עולמי, אי אלימות ותיקון עולם..  החזרה לחיק אומות העולם, זה לא כדי להיות "כמו הגויים".  אלא כדי להגיד  כדור הארץ זקוק לשלום נואשות, אנו זקוקים למצב שבו יהיה שלום ונוכל לעסוק בדברים טובים יותר – כמו פיתוח הפוטנציאל האנושי. לא יאומן איזה בזבוז אדיר של משאבי חיים קיים כשאנו עסוקים בהישרדות, במלחמה של אחד כנגד השני ולא בפיתוח הפוטנציאל האנושי. כמה תקציב,  גם במובן של כסף וגם של במובן של כישרון אנושי ישתחרר כשנצא מן המערבולת הזו. אין לאף אחד מושג איזה אופקים יפתחו בפני המין האנושי כשנתחיל לראות עצמנו כישות גלובלית אחת בעלת פנים רבותאצל כל אחד מאתנו יש תקציב אנרגטי מושקע ב"תקציב הביטחון", וצריך להוריד קצת את "תקציב הביטחון" ולתת יותר משאבים פנימיים וחיצוניים לטובת חינוך וחניכת הרוח.

נביעה היא חלק מ רשת גדולה יותר, שפועלת בכוון של שלום עולמי, יחד עם קהילת תמרה בפורטוגל, יחד עם פרוייקט שלום ישראלי-פלסטיני שנקרא ECOME, יחד עם מרכז מיוחד בשוויץ שנקרא "שוויבן-אלפס", יחד עם קהילה שהולכת בדרך האינדיאנית ברשותו של ארקן, Medicine man שהיום לפני כמה שעות, קם בבוקר בניו מקסיקו  והלך לקיווה (מקום קדוש של אינדיאנים) עם הפייפ, כדי  להתפלל בשביל נביעה. אנו חלק מרשת שיש בה בודהיסטים, ואינדיאנים ואנשים שפעילים ליצירת שלום עולמי. אנו פועלים כרשת.

1. תמיכה בקהילתיות ועזרה הדדית -   אנו לא מייסדים כאן קהילה. נביעה הוא מקום לימוד.  ויחד עם זה מה לומדים? חלק ממה שלומדים זה שטוב לחיות בקהילה. בצורות שונות של קהילה. האדם אינו יצור בודד. "לא טוב היות האם לבדו". האדם חי בשבטים, בקבוצות, אדם זקוק לתמיכה, חיבוק, עזרה. אמהות זקוקות לעוד אמהות לידם כדי לגדל ילדים. אבות זקוקים לעוד אבות לידם כדי לגדל ילדים…. זה טבע האדם. אנו זקוקים לחברים, לבד קשה לנו. אני מקווה שבתוך נביעה ייווצרו כל מיני קבוצות של תמיכה וקהילתיות כך שאף אחד לא יהיה בודד, לא בצרות ולא בשמחות של החיים. מקווה שאלו דברים שיתפתחו כאן.

6.      תקשורת תקשורת תקשורת – "חיים ומוות ביד הלשון",   אמרו חז"ל.  תשומת לב מתמדת לעידוד תקשורת מקרבת בכל פעילות של נביעה. אנו יכולים להשתמש בשפה כדי  לקטול, "לרדת" , כדילעקוץ , לתקוע מדקרות בלב אחד של השני, או כדי לעודד, לשמוע, להקשיב, לאפשר למישהו  אחר להגיד משהו גם כשלא נעים לי. לאפשר תקשורת שתומכת בריפוי. בעיני שיטות כמו NVC non violent communication –  - הן כלי חובה בכל בית. על עצמי אני יכול לומר, שהגם שאינני אדם אלים, רק כשלמדתי NVC נוכחתי כמה לא הייתי מודע שהשפה שגדלתי איתה היא שפה אלימה. כיצד אני מגיב כשלא נעים לי. או לא מגיב, שותק כנקמה. שפה בגימטרייה שכינה, אמרו המקובלים. אם יש לנו שפה נכונה שיש בה שלום – שכינה יכולה לשרות בינינו.

לכן, שלחתי כל אחד מתלמידי שבקשו הכוונה ללמוד תקשורת לא אלימה. וזה מדובר גם כלפי עצמך! אנו תוקעים לעצמנו משפטים של אלימות פנימית מדכאת, ואין מצב להתחבר לאלוהים בתוכך כשאתה אלים כלפי עצמך. כשאתה לא אוהב את עצמך – איך תאהב את אלהים דרך הפריזמה של נפשך? שפה צריכה לעודד חיים.

אם למישהו מכם יש השגות ביחס לעקרונות הבסיס הללו  –אשמח אם תכתבו לי.

בעיני עקרונות בסיסיים  אלה נובעים מחזון משה של חופש אמיתי וההכרה שלכל אחד מאיתנו יש כוח אלוהי שיכול לזרוח.

מבחינתי זה הזרע שאנו זורעים, ואני מקווה שיצמח ממנו עץ חיים. זהו זרע של חופש מחשבתי, של היכולת להיות באי ידיעה מבורכת של "אהיה אשר אהיה", להתחבר ליסוד ההויה ולפעול מתוכו באומץ לב פתוח. נעמיק זאת בשיעורים הבאים.

עם זה נצא לדרך, ומתוך המקומות האלה אני מברך את כולנו שינבעו מים חיים.

***

כשמשה אסף את  שבעים הזקנים להשרות עליהם את רוח הנבואה, מסופר ששני צעירים התנבאו באופן ספונטאני במחנה (אלדד ומידד,. היה שמם כי כל אחד מהם ינק מדד אחר של שדי). פרצה בהם נבואה ספונטאנית. ואז בא יהושע אל משה ואומר לו :"אדוני משה, כלאם!" בגישה של "צריך סדר ומשטר- לא כל אחד מתנבא פה מתי שהוא רוצה… "

ותגובתו הנפלאה של משה היא: "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יהוה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יהוה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, כט)

זו הברכה הגדולה של משה. וגם אני מברך את עצמנו שנזכה שנבואה, באופן האמיתי שלה לזמן שלנו, תשרה גם פה-  אמן!