עושים מעשי שטן - ומבקשים שכר כבני אור

השלמה לספר "העם הישראלי - התרבות האבודה"
מאת און זית

הדף הזה מיועד אך ורק עבור קורא שיודע היטב - ולא דרך התקשורת הרגילה, אלא דרך החושפים - מהי פרשת "פיצה-גייט" ומהו "אדרנוכרום" (בהקשר של "פיצה-גייט"). אם עדיין אינך מכיר את אחד המושגים האלה כראוי, מומלץ ללמוד אותם על ידי צפייה בסרטים התיעודיים שמקושרים כאן.

לפי הידע הנחשף בסרטים האלה, מנהיגה את העולם, מאחורי הקלעים (ולעתים גם לפני הקלעים, בצמרות שלטוניות לא מעטות), אליטה עשירה, שטנית במעשיה ובכוונותיה, שטופה בפדופיליות, בהונאה וברצח. לפי הידע הזה, הקבוצה השטנית הזאת זקוקה מאוד לחומר, אפשר לקרוא לו סם-על, שמכונה בדורות האחרונים "אדרנוכרום", ונחשב בעיניהם לסם החזק ביותר והחשוב ביותר: סם שמגביר את יכולותיהם וכוחם. חומר זה נוצר בדם של ילדים שעונו (או פחדו?). כדי לצרוך אותו, הקבוצה דואגת לעינוי ילדים ולקיחת דמם הרווי ב"אדרנוכרום". הדברים הבאים נכונים גם אם דם הילדים המעונים אינו כולל חומר זה (או חומר אחר, בעל תכונות כאלה), והפדופילים רק מדמיינים לעצמם שהוא כזה.

החשיפה לידע הזה גורמת לזעזוע כביר אצל הצופה הרגיל, הרואה כיצד, במקומות הרחוקים מן העין הציבורית, נעשים מעשים איומים, פשעים נגד האנושות, ונגד הרוח האנושית. הגדרת המעשים האלה כשטניים, ברורה לו ומובנת מאליה. כך קרה גם כשאני צפיתי בחומרים המזעזעים האלה, שאליהם נחשפתי רק ביוני 2020. אבל לפעמים יותר קל לראות את הזר והרחוק, מאשר את הקרוב והסמוך, אפילו הסמוך מאוד. לפעמים יש דברים, שעומדים ממש מול עיניך, אבל בכל זאת אינך קולט אותם. לא במבט ראשון, ולא במבט שני או שלישי.

נדמה לי שעברו לפחות מספר ימים עד שקלטתי, שאני עצמי השתתפתי בעבר הרחוק, כאורח, בלא מעט טקסים מרובי משתתפים, שבהם עונה תינוק עינוי איום: חלק רגיש ביותר בגופו נכרת; ואז המענה, אם נהג על פי הפרוטוקול המסורתי, שתה מדמו. הדם, לפי הידע החדש שלנו, היה רווי באדרנוכרום. כלומר, הייתי נוכח לא מעט פעמים בטקס שטני למעשה, שכלל פעילות שטנית, אבל לא אני ולא אף אחד אחר מהנוכחים, תפס שכך הדבר.

מדובר בטקס המילה היהודי המסורתי: ההליך המסורתי של המילה, כזה הוא: בשלב ראשון נכרתת עורלת התינוק, מה שגורם לו עינוי איום. אז, בשלב השני, נגרם לתינוק עינוי איום נוסף, שנקרא "פריעה". עד כמה התינוק מעונה בשלב הזה אנו יודעים על פי הבכי והצרחות הנוראות שלו, שממלאות את כל חלל אולם הטקס. כעת, בעקבות המידע החדש, אנו יודעים, שהעינויים האלה גורמים להצפת דמו באדרנוכרום. כעת מגיע השלב השלישי: בשלב הזה רוכן אליו המענה (יש שיאמרו, השטני), המכונה "מוהל", מכניס את האיבר הפצוע והמדמם לפיו, ומבצע את הפעולה הקרויה בהלכה הרבנית "מציצה": מציצת הדם הרווי באדרנוכרום!

מי שההליך הזה אינו מוכר לו, מוזמן להיכנס לערך "ברית מילה" בויקיפדיה, ושם ימצא את הפרוט, החל בנושא "הליך המילה", עד סופו. ההנחיה המוזכרת שם מפי בכיר המוהלים, במילותיו שלו: "מציצה כיצד? אחר הפריעה מיד מכניס את האבר לתוך פיו ומוצץ את הדם בכל כוחו [...]". זה היה ההליך המסורתי הרבני, במאות השנים האחרונות לפחות, ככל הידוע לנו.

כיצד מבצעים בימינו, במדינת ישראל, את הליך מציצת הדם? בערך בויקיפדיה, מובאות שתי הערכות של רבנים בקיאים בנושא: לפי האחת, "רוב טקסי ברית המילה בישראל, נעשים על ידי מוהלים חרדים, בדרך של מציצה בפה". לפי ההערכה השנייה, רק כעשרה אחוזים נעשים ישירות בפה, ובשאר המציצה נעשית בעזרת שפופרת. כלומר, בכל שנה, בישראל, על פי הערכה גסה, יש בין כחמשת אלפים לעשרים וחמישה אלף ויותר טקסים כאלה, שבהם תינוק זכר מעונה עינוי קיצוני ואכזרי, ואז המענה שותה מדמו הרווי באדרנוכרום.

ממתי נוהג נוהל ה"מציצה"? הוא לא נזכר במקרא, ולכן אין הוכחה לכך שנהג בימי המקרא. אבל גם אין הוכחה שלא התקיים בתקופת המקרא [אם כי, השומרונים והקראים אינם פורעים ואינם מוצצים (רן כשר, "קיצור מילה", עמוד 69), ולכן סביר שכך היה גם בימי המקרא]. מנהג המילה עצמו הנו מנהג מצרי, שהחל זמן רב לפני הולדת עם ישראל. יש אומרים שבתחילתו היה טקס התבגרות, או חלק מהכנת החתן לנישואים. במקורות מצריים ואחרים לא נזכר נוהל "מציצה". לכן בהחלט ייתכן שהוא לא התקיים בתקופת המקרא, ואפילו לא לפני חורבן בית שני [אבל ה"מציצה" מוזכרת במשנה (מסכת שבת, פרק יט, משנה ב), ומכאן שהיתה נוהגת בימי רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה].

גם השלב השני של הליך המילה, הפריעה, לא ברור מתי החל. יש חוקר שסבור ששלב זה נוסף רק לאחר מרד בר כוכבא.

הרבנים בוודאי יאמרו שנוהג המציצה הנו קדום יותר מן היהדות הרבנית עצמה, ותחילתו בימי המקרא. אין דרך לשלול טענה כזאת. אם מטרת המילה, מלכתחילה, היא שתיית דם התינוק המעונה, המוצף באדרנוכרום, אזי ייתכן שנוהג המציצה קדום. מצד שני, בהחלט ייתכן שהשלב הזה נוסף רק לאחר חורבן בית שני, ואפילו לאחר כישלון מרד בר כוכבא, והחלק השני של פרק זה יש בו כדי לסמן חשודים מיידיים גם בדבר הזה.

אבל דבר אחד ידוע לנו בוודאות, על פי הכתוב במקרא: היה איש רוח אחד בעם ישראל, מנהיג, שהתנגד נחרצות למילה. הוא לא מל את בנו (או את בניו), והוא הצליח לשכנע את כל הישראלים, לפחות בכל ימי הנהגתו, לא לבצע את המנהג המזויע הזה. הוא למעשה ביטל את מנהג המילה, כמו מנהגים מצריים אחרים, שרווחו בקרב האנשים שברחו בהנהגתו ממצרים, ארץ העבדות, לחיי חרות. שמו היה משה. (פרוט כאן).

לא ברור לגמרי מתי חזרו למול את הזכרים בעם ישראל. לפי ספר יהושע היה זה זמן לא רב לאחר מות משה, בימי יהושע. התמיכה החזקה ביותר לחדירת המילה לעם ישראל הקדום, מצויה בספר שמואל, המזכיר הרבה את ה"ערלים" ואת ערלות פלישתים. לא ברור מדוע זה קרה.

לפי מסורת רבנית שאין יודעים את מהימנותה, המילה נמנעה שוב בממלכת ישראל, שמרדה בממלכת (יורשי) שלמה המשעבדת והאלילית. אין לשלול את האפשרות, שהמילה נכנסה לעם ישראל דרך ממלכת שלמה (היבוסי מצד אמו לפחות. ממשיך המורשת היבוסית, החשודה כבעלת מאפיינים שטניים [יכול להיות, שהעיורים והפיסחים היבוסיים, "שנואי נפש דוד", קשורים לפעילות שטנית כלשהי?]. היבוסים היו בקשרים טובים עם המלוכה המצרית עוד לפני הולדת עם ישראל. שלמה עצמו היה בקשר כל כך טוב עם מצרים, עד שנשא לאשה את בת פרעה. לפי המתואר במקרא מפורשות, היתה עליו ועל ממלכתו השפעה מצרית גדולה. הוא הפך את ירושלים למרכז לעבודת אלי ממלכתו. אחד האלים האלה היה מולך, או מלכום, אל העמונים. מנעמה העמונית נולד היורש לשלמה, רחבעם). לא ייפלא אם אחת ההשפעות המצריות על ממלכת שלמה, ובייחוד על ירושלים, היתה המילה.

המסקנות מן התובנה הזאת: שינוי הליך המילה (על ידי שינוי אופן ביצוע השלב השלישי, או אפילו ביטולו, כולל ביטול השלב השני) ממש אינו המסקנה המתבקשת. אם ההליך כולו מתגלה לעינינו כעת כהליך שטני, או חשוד ככזה, אז יש לבטל אותו כולו: אפילו לא לעשות ברית מילה סמלית, אפילו לא לבובה מקש. אפילו לא לעשות מסיבה ביום השמיני להולדת התינוק. שלא יחשוב מישהו שאנחנו קשורים ומתגעגעים במשהו לטקסי כת השטן, או ממשיכים להיות כפופים לה בצורה כלשהי.

האם יכול להיות שצריך לדבוק במילה המקורית, בשלב הראשון בלבד, כי זה רצון יַהֲוָה אלוהי ישראל, כי מנהג זה הינו "ברית" עמו? ממש לא: אין מי שהיה קרוב יותר ליַהֲוָה מאשר משה, לכל הדעות, וברור שלא היה מבטל את המילה בישראל אם זה היה בניגוד לדעת יַהֲוָה: לכן ניתן לומר בביטחון: יַהֲוָה אלוהי ישראל מתנגד לכל סוג של מילה. המילים החזקות שירמיהו שם בפי יהוה, מתאימות גם למקרה זה: אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי, וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי.

עוד לפני שהייתי בן תשע, חזרתי יום אחד מבית הספר וסיפרתי לאמי: היום, כשלמדנו את ספר בראשית, סיפרה לנו המורה, על פי פרוש רשי, שרבקה התחתנה עם יצחק כשהיתה בת שלוש (בלשון רשי: [כשמלאו] "ליצחק 37 שנים [...] נולדה רבקה. המתין לה עד שתהיה ראויה לביאה 3 שנים ונשאה"). אמי התמימה פטרה את הדבר כשטויות, כדבר שאינו יכול להתקיים בפועל.

בשנים מאוחרות יותר, לימדו אותי בבית הספר הממלכתי-דתי, את ההלכה שעומדת מאחורי הפרשנות המגוחכת והמזויעה הזאת, כפי שהיא מופיעה בתלמוד (במסכת נידה, דף מד עמוד 2): שם כל ה"חכמים" מסכימים ש"בת שלוש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה": כלומר, ניתן "להתחתן" עם פעוטה, על ידי קיום יחסי מין איתה, כאשר היא מגיעה ליום הולדתה השלישי. יש שם לכאורה "חכם" סורר אחד, "רבי מאיר", שמתעקש שאין צורך בשלוש שנים ויום אחד: מספיק שלוש שנים! לפי ברור שנעשה שם, עולה כי ההבדל הזה של יום אחד, מאפשר למעשה "להתחתן" עם הפעוטה כבר כשהיא מגיעה ליום הולדתה השני, או כעבור חודש מיום הולדתה השני.

עברו עוד לא מעט שנים עד שהבנתי שבכלל לא מדובר באיזשהו דיון חוקי עיוני ערטילאי, אלא בתשתית חוקית, שיצרו לעצמם ראשי כת פדופילית ועשירה, כדי שבחסותה יוכלו לעשות ככל אשר תחפוץ לעשות נפשם החולה והמעוותת. החוק הרבני הזה מעולם לא בוטל, והוא מופיע ומאושרר שוב גם בספר החוקים הראשי של ה"רמבם". אבל החוק הזה, כך מתברר, הינו רק קצה הקרחון. היה מי שהרהיב עוז בנפשו לזחול בתעלות הביוב של ההלכה הרבנית ולתעד את החלקים היותר נסתרים של קרחון התשתית החוקית הרבנית לפדופיליה. ממצאיו המזעזעים גלויים לציבור בכתובת זאת, ולכן לא אחזור עליהם כאן: https://www.hofesh.org.il/articles/halacha/pedophilia.html

הפדופילים האלה לא הסתפקו בתשתית החוקית שיצרו לעצמם, אלא גם פעלו ליצר בציבור שלהם אוירה תומכת במעשיהם. ראינו כבר את הפרשנות המופרכת על רבקה הפעוטה שכביכול מתחתנת עם יצחק בן הארבעים: בעזרת הפרשנות הזאת השתילו הרבנים האלה את סטייתם בלב המקרא. דרך נוספת שבה השתמשו: סיפורים שמציירים את הפדופיליה כדבר לכאורה תקני. לא רק תקני חוקית, אלא שאין בו קורבנות, כיוון שהילדים אמורים להנות ממה שעושים בהם, כפי שעולה מן הסיפור הזה: "שאלה אישה את רבי [יהודה הנשיא]: באיזה גיל רשאית אישה להינשא ולהיבעל [לפי ההלכה הרבנית]? אמר לה: בת שלוש שנים ויום אחד. [הוסיפה ושאלה]: ובאיזה גיל היא מתעברת? אמר לה: בת שתים עשרה ויום אחד. אמרה לו: אני נישאתי ב[גיל] שש וילדתי ב[גיל] שבע. אוי לשלוש שנים שאיבדתי בבית אבי (כלומר: חבל שלא נישאתי והתחלתי לקיים יחסי מין כבר בגיל שלוש, כפי שההלכה הרבנית מאפשרת)" [מסכת נידה, דף מה].

איך אני מבין את הדברים האלה? רבי מאיר הזה, שמופיע כאן כפדופיל נלהב, ומסביבו אין אף רב אחר שמצנן את התלהבותו הפדופילית באופן משמעותי, לא בימיו ולא באלפי השנים שעברו מאז, פעל בדור שלאחר חורבן מרד בר-כוכבא, כאשר עם ישראל היה מרוסק. לפי מלומדי התלמוד, השפעתו על תוכן התלמוד, כבירה. תלמידו, רבי יהודה הנשיא, עשיר כקורח מגביית המיסים של יהודה עבור הרומאים, כנראה קנה את ה"נשיאות" מידי הרומאים, כולל הסמכות לחוקק חוקים. הוא חתם את תקופת המשנה ועשה מה שלא נעשה במאות השנים לפניו: הוא "חתם" את "התורה שבעל פה" והפך אותה לתורה שבכתב. כלומר, הפדופילים קרי הלב (הסיפור על רבי יהודה הנשיא והעגל מאוד אופיני ומתאים) הכניסו את כל החוקים שלהם לספר החוקים, וזרקו את המפתחות לים: התשתית החוקית שלהם נמצאת בהלכה הרבנית עד היום, ולכאורה מחייבת את בתי הדין הרבניים במדינת ישראל גם בזמן כתיבת דברים אלה. מלבד התשתית הפדופילית רבי יהודה הנשיא אחראי לעוד חוקים מעצבי תודעה, ששרתו היטב את הכת שלו: למשל שאין למרוד באומות העולם, ובכלל זה ברומאים. אפשר לראות כאן מין עסקה: תנו לי להקים כאן גן עדן פדופילי, ואני אתן לכם שקט ממרידות לאלפי השנים הבאות.

בתלמוד (מסכת עבודה זרה, דף י, עמוד 2), מובא סיפור על חבר של רבי יהודה הנשיא, שמאוד מתאים למה שמתארים כיום חושפי כת השטן על חברי הכת. אמנם התלמוד גדוש שטויות, ולא נראה שהסיפור הזה אינו חלק מהן, אבל ניתן להתיחס לסיפור על פי האמרה המשופרת: "אמור לי מי הם חבריך הטובים, ומה אתה מדמיין שהם עושים בלילות, ואומר לך מי אתה". וכך מתחילה המעשייה: "היתה מנהרה סודית, שהיתה מובילה מבית קיסר רומי לבית רבי יהודה הנשיא. בכל יום היה הקיסר מגיע לביקור, כאשר הוא מלווה בשני משרתים. את האחד היה רוצח בפתח המנהרה של ביתו ואת השני היה רוצח בפתח המנהרה של בית רבי יהודה הנשיא". האם יכול להיות שהמעשייה הזאת נוצרה למקרה שמישהו יחפור מתישהו מתחת לבית רבי יהודה הנשיא וימצא שם ערמה ענקית של שלדים?

המסקנות מן התובנה הזאת: מי שיגיד שהתשתית החוקית הפדופילית לא היתה בשימוש בעבר, ואינה בשימוש כיום, שהיא הלכה מתה, וכי רק אנשי פלפולי חוק תלמודיים מסוגלים להעריך נכונה את הימצאותה בחוק הרבני, שוגה קשות. ראשית, כל הסימנים מראים שהתשתית הזאת נועדה לשימוש, ואכן השתמשו בה למכביר, למרבה הזוועה. שנית, אם אנו רואים בברור שמערכת החוקים ותפיסת העולם הרבנית הינה מערכת שנוצרה על ידי כת פדופילית שטנית וקרת לב, מדוע להמשיך ולהיות כפוף לה וללמוד אותה, אפילו אם מצהירים שיש בה חלקים שאינם ראויים ליישום? המעשה הפשוט והנכון הוא להשליך את כל המערכת הנוראה הזאת לפח הזבל של התרבות האנושית, ולבחור בחיים, ביפה, בטוב.